פרשת תצווה ממשיכה את העיסוק בפרטי בניית המשכן ונכנסת אל רובד פנימי יותר – בגדי הכוהנים והמשרתים בקודש. בכך אנו עוברים ממרחב הבית אל מרחב הבגדים והאדם. רצף זה מזכיר באופן מעניין את שכבות המעטפת בתיאור נגע הצרעת בספר ויקרא, שגם בהן שלושה מרחבים: בית, בגד וגוף. אגב, גם מול נגע הצרעת ימלא הכהן תפקיד מרכזי כסמכות המפרשת ומבינה את משמעות הנגעים.
נראה כי העיסוק הרחב והדיוק במבנה הבית ובעיצוב הבגדים, מסמלים מעבר משפה של דיבור ישיר לשפה של תקשורת באמצעות סמלים. זוהי שפה אינטימית שרק בני הבית מבינים את משמעותה. ואמנם, התנועה בבית ה' היא קשובה ועדינה. "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱ־לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה).
עיצוב הבית והבגדים באמצעות סמלים מצריך מעשה אומנות וכשרון מיוחד: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". הביטוי הייחודי של חוכמת הלב, המופיע כאן לראשונה במקרא וימשיך ללוות את בניית המשכן, מבקש דמויות היודעות לאחד בין חלקי הנפש השונים, המוח והלב. המילה "לב" תמשיך לעבור כחוט השני וכמילה מנחה גם בהמשך הפרק.
בבגדי הכהונה נמצא מבנה המזכיר את בניית הבית, כאשר בשניהם ניתן לזהות את מרחב הליבה והמעטפת. במבנה הבית, הארון והכרובים נמצאים במוקד כמקום מפגש של פנים בפנים, ואילו בבגדי הכהונה, החושן המונח על ליבו של אהרן מסתמן כמרחב הפנימי של בגדי הכהן: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".
הבגד כתזכורת
בתיאור תפקיד החושן בבגדי הכהונה מושם דגש על הקשר בין הלב לזיכרון, באופן המבקש לקשר בין הבגדים לתודעה הפנימית שהם יוצרים. הקשר בין המוטיבים של הבגד, הלב והזיכרון, מזכיר את פרשת ציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם".
עיון במצוות ציצית יכול להאיר את ההקשר של הבגד במשמעות של זיכרון. מצוות ציצית מופיעה במקרא מיד לאחר חטא המרגלים, אחד מן החטאים הקשים ביותר של עם ישראל במדבר, זה שבעקבותיו נגזר עליו עונש כבד של נדודים במשך ארבעים שנה. השימוש בשורש תו"ר במצוות ציצית בולט גם בחטא המרגלים: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". זהו רמז נוסף המבקש לקשור את הציצית לחטא המרגלים, כמרחב אפשרי לתיקון.
תיאור הציצית כמרחב לתיקון קשור בהבנה כי שורש חטא המרגלים היה בראייה המשפיעה על הלב, ולאחריה השלב המעשי של החטא עצמו. מצוות ציצית מנסה ליצור תהליך הפוך; מעשה הלבוש משפיע על הזיכרון ומכאן על הלב. הבגד, הנמצא באופן תמידי על האדם, משמש ככלי לתיקון וכתזכורת תמידית הניצבת מול העיניים. המעטפת התמידית שומרת על התודעה ואפילו מעצבת אותה.
בכיוון זה מבקשים חז"ל לראות בבגדי הכהונה אפשרות לתיקון וכפרה: "אמר ר' סימון, כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין". בהמשך המדרש מבקשים חז"ל לפענח את סמליות הבגדים כמכפרים על חטאים שונים, גם כאלה שלכאורה התורה אינה מאפשרת להם כפרה, כמו אלו המתכפרים באמצעות המעיל: "שני דברים אין להם כפרה ונתנה להן התורה כפרה, ואלו הן: לשון הרע והורג נפש בשגגה… במה מתכפר לו, בזגי המעיל". באופן זה מפתחים חז"ל את התפיסה שראינו במצוות ציצית. אפשרות התיקון מתחילה במישור חיצוני, ורק בשלב הבא מחלחלת פנימה.
תיקון למכירת יוסף
תפיסתם של חז"ל, המעמידה את הבגדים כהזדמנות נוספת לתיקון חטאים שאין להם אפשרות פשוטה לכפרה, עולה מן הקשר שבין מצוות ציצית לחטא המרגלים. ואולם, הצמדת מוטיב הזיכרון גם לחושן מעלה את השאלה מהו החטא המתכפר באמצעות החושן.
המרכיב הסמלי המרכזי בחושן הוא נוכחותם ואחדותם של כל שבטי ישראל, המיוצגים באבני החושן. ניתן להציע כי הבלטת מרכיב זה מגיעה כתיקון על החטא החמור של מכירת יוסף, שכל מהותו היא הפירוד בין האחים ליוסף. על חטא זה בני יעקב לא נענשו כראוי, שהרי היה עליהם להיענש בעונש מוות.
העמדת החושן מול סיפור מכירת יוסף מהדהדת קשרים נוספים, מכיוון שגם בסיפור מכירת יוסף מקבל הבגד מקום מרכזי. כתונת הפסים ניצבת כסמל המאבק על המשכיות הנהגת המשפחה, ומעוררת קנאה בין האחים. הפשטת יוסף מכתונת הפסים היא הדרך הסמלית של האחים לבטא את שנאתם, והכתמתה בדם היא ניצול הבגד לרמיית אביהם יעקב.
הדגשת הזיכרון של אחדות שבטי ישראל באמצעות החושן הנמצא באופן תמידי על ליבו של אהרן מנכיחה את המסר שאחדות העם היא הלב והתשתית לכל עבודת הכהונה והמקדש. רק כך יוכל אהרן להיכנס אל קודש הקודשים ולהיפגש עם הקב"ה פנים בפנים. בנוסף, היא מעבירה את המסר כי החטא החמור של מכירת יוסף אינו מעיד רק על נפילה חד־פעמית, שכן ניסיונות הפילוג עתידים לפגוש את עם ישראל גם בהמשך ההיסטוריה.
נדמה כי גם בתקופתנו, בקשה זו העולה מבגדי הכהונה מהדהדת בעוצמה. עלינו להניח על ליבנו את הזיכרון התמידי של אחדות עם ישראל, כתשתית למפגש פנים מול פנים עם הקב"ה.
