פרשת בשלח פותחת בתיאור היציאה של בני ישראל ממצרים במסעם אל הארץ המובטחת. אך כבר בפסוק הראשון מונחת ההבנה הדרמטית שהמסע לא יהיה קצר, ועוד נכונו אתגרים בדרך.
בפסוקים הבאים ניתנת הבטחה שעם ישראל לא יופקר לסכנות המדבר, ויזכה להנחיה תמידית בדרך בדמות עמוד אש ועמוד ענן:
וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.
הדגשת ההנחיה הן בפסוק הפותח והן בסיומו, ללא הבטחה לתשועה ניסית מול האויב, יש בה כדי לסמן את תכלית המסע, שמטרתו חניכה הדרגתית לעבר קיום עצמאי, וחוסן להתמודד מול אויב חיצוני. בנוסף היא מבקשת להנחות את הקורא לזהות בתוך המאורעות הבאים את התהליך הפנימי שמבקש הקב"ה להעביר את בני ישראל במסע.
שכן מיד לאחר מכן יגיע רגע המבחן הראשון, שיטלטל את עם ישראל במפגש מחודש עם המשעבד שאך לפני ימים ספורים הם נפרדו ממנו. תיאור המרדף של המצרים אחרי בני ישראל, כשהם עומדים חסרי אונים מול הים ונתקפים בחרדה עצומה, מעורר בלב הקורא הזדהות עמוקה, צער ובעיקר תהייה בדבר נחיצות מפגש נוסף עם המצרים.
נתיב הבריחה
בדברי ה' למשה לקראת המרדף של המצרים אחר בני ישראל מודגש כי המפגש אינו מתבקש מנסיבות המציאות הטבעית, ואין לו משמעות צבאית. בהמשך תצטרף ההבטחה כי הפעם הפרידה תהיה סופית. "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם".
נראה כי הציון הברור שהפעם מדובר בפרידה סופית, בא לרמוז שהפרידה הקודמת לא נעשתה באופן ראוי ושלם אלא בבריחה בהולה, בחיפזון, כפי שמעידה אחת המצוות המרכזיות של חג הפסח: אכילת המצה.
בריחה בהולה מהאויב מוכרת לנו היטב כמרכיב מכונן בקורות חייו של יעקב אבי האומה – הן בבריחתו מפני עשו אחיו המבקש להורגו, הן בבריחתו מאבי נשותיו לבן הארמי שאינו חדל מלרמות אותו. הבריחה מאפשרת ליעקב להימנע מעימות ישיר עם מבקשי רעתו, ולמראית עין היא פותרת את בעיותיו. אך למעשה היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לשלב מאוחר יותר, ובעיקר היא אינה מאפשרת ליעקב להתמודד עם פחדיו ולבנות אישיות יציבה ובוגרת שיש בה להגשים את ייעודו, ולהיות מסוגל להתמודד עם האתגרים מול עמי הארץ.
העימות המתקיים לבסוף דורש מיעקב להתגבר על הפחד ולהיפגש עם האויב פנים בפנים, ויש בו כדי לזכות אותו בקבלת השם ישראל ובזכות להיכנס אל הארץ המובטחת.
שלא במקרה, הדגשת מרכיב הפחד אצל יעקב אל מול המפגש הישיר עם עשו, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד", בולטת גם במפגש המחודש של בני ישראל מול המצרים: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד".
ציון רגש הפחד והיראה עמוקה מול המצרים הוא חדש. כל עוד בני ישראל היו עבדים במצרים, נאמר כי הם סבלו, אך לא שהם פחדו. מכאן שהמפגש החדש יוצר מצוקה קשה יותר מזו שחוו בני ישראל עד עכשיו, כאשר הם נדרשים למפגש פנים בפנים מול האויב ששעבד אותם.
דרישה לאקטיביזם
במשימה הקשה של הפרידה הרגשית מן האויב, ניצבת ההנחיה האלוהית המבקשת לשנות את כללי המשחק אך באופן הדרגתי. מצד אחד הקב"ה נלחם עבור בני ישראל, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", אך לראשונה הקב"ה מבקש מבני ישראל לפעול גם באופן אקטיבי: "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". הדרישה לפעולה אקטיבית מבקשת להחזיר לעם ישראל את חוויית השליטה, גם אם בשלב הראשון מדובר במעשה סמלי.
הדואליות בין חשיפה לאויב ובין ההתערבות הניסית תבוא לידי ביטוי גם בשלב ההליכה בתוך הים, כשעמוד האש ועמוד הענן ישמשו בתפקידים מנוגדים אך משלימים. עמוד האש יאיר את הדרך ואת עם ישראל ויאפשר עימות גלוי עם המצרים. מנגד, עמוד הענן יכסה את המצרים מעיני בני ישראל ויעניק להם ביטחון: "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה". כך יתאפשר עימות עם המצרים שלא יזרע בהלה בקרב עם ישראל.
התמונה של בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם, היא כמראה לחוויה הפנימית של הצפה רגשית, אך זו שנושאת בתוכה גם מרכיבים של שמירה ויציבות. רק כשתמונת המצרים המתים תהפוך לעובדה מוגמרת, יוכלו בני ישראל להודות על המוגמר ולומר בלב שלם את שירת הים.
המודעות לצורך להיפרד מהאויב לא רק באופן פיזי אלא באופן תודעתי, מלווה אותנו גם במלחמה שבה אנו נתונים כעת. אחת התמונות שנחרטו בתודעה הלאומית הייתה כאשר אחת החטופות הרהיבה עוז, זקפה את קומתה והיישירה מבט לעבר האויב רגע לפני שחרורה, כאקט סמלי שזקף את קומתנו לאחר ההשפלה הקשה. כולנו תפילה שיגיע הרגע שבו נוכל לעמוד ולומר בלב שלם שירה חדשה.
