ללמוד ממשה: גם שלטון מרכזי חייב להאציל סמכויות

ושאלה נוספת: שני פרטים מוזכרים כאן בהקשר להעלאת הנרות – שהנרות יאירו למול פני המנורה (כלומר למרכז), ושהמנורה צריכה להיות כולה מקשה אחת. מדוע פרטים אלו חשובים כאן?

אם נבחן במבט כללי את נושאי הפרשה נראה כי היא מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון ממשיך את הפרשיות הקודמות, ובו אנו קוראים על סיום תהליך ההכנות ליציאה – הפְרָשת הלויים והכשרתם לעבודת המשכן, הקרבת קורבן פסח שני, החצוצרות המוכנות לכינוס העם וליציאה למלחמה, עמוד הענן השורה על המחנה ומכוון אותו בדרכו, סדר היציאה לדרך וסדר ההליכה וכו'.

בחלק השני אנו מצויים כבר בתוך המסע, ובו אנו פוגשים את המתאוננים, המתלוננים, משה כמעט נואש ונזקק לתגבור של שבעים הזקנים, ואהרן ומרים נופלים בחטא לשון הרע. מה קרה? אמנם תמיד קיים פער בין החזון למציאות, אבל לפנינו פער דרמטי ונפילה מהירה מאוד. היינו רוצים לקוות שההכנות המרובות וארגון המחנה יצליחו למנוע מקרים שכאלו.

הארון מחוץ למחנה

התשובה טמונה אולי במעבר בין שני החלקים, באמצעות פרשייה קצרה המפרידה ביניהם, ואף מופרדת באופן חריג מלפניה ומאחריה באמצעות שתי אותיות נ' הפוכות, הלא היא פרשיית "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". בקריאה ראשונה – זוהי פרשייה חגיגית ויפה מאד, אולם הפסוקים שלפניה כבר מתחילים לעורר סימני שאלה:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

ארון הברית, שעל פי הפרשות הקודמות היה אמור להיות במרכז המחנה, נמצא עכשיו מחוץ למחנה. הוא אמנם מתווה את הדרך, אבל לא נראה שזהו מקומו. בהמשך הפרשה אנו מגלים שיש עוד דבר הנמצא מחוץ למחנה, הלא הוא אוהל מועד, כפי שעולה מפרשיית מרים ואהרן: "וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".

היו מפרשים שפירשו שאוהל מועד איננו המשכן. ואכן, מפשט הפרשה עולה שהמבנה הקרוי משכן נמצא בתוך המחנה, ואילו בכל מקום שמוזכר אוהל מועד צריך לצאת אליו אל מחוץ למחנה. על אוהל מועד זה שמענו בספר שמות, לאחר חטא העגל:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (שמות לג, ז).

אם כן, אוהל מועד שבו משה מתוועד עם הקב"ה, וארון הברית שבו מונחים הלוחות (או שברי הלוחות לפי רש"י), נמצאים שניהם מחוץ למחנה בזמן המסע, ויש להניח שהם נעים יחד. משה הוא שמלווה את הארון בקוראו "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" כאשר הוא מהלך לפני המחנה.

אולי הגורם לשבר הגדול המתרחש בין החגיגיות והאידיליה של היציאה למסע, ובין התלונות הרבות והקשיים שמתגלעים מיד בהתחלה, טמון בכך שרוח ה' לא נמצאת במחנה בשלב היציאה לדרך.

בפרשה הקודמת ראינו שמבנה המחנה אמור לשקף את פיזור הקדושה מתוך המשכן לכל קצוות המחנה. הבעיות מתחילות כאשר מקור הקדושה לא נמצא בפנים, במרכז, ואז הקצוות לא מקבלים את רוח ה' ומתחילים להתערער. ואמנם, המתאוננים הראשונים היו כנראה בקצוות: "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". גם המתלוננים בסיפור השני היו כנראה אנשי שוליים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ".

מכוונים אל המרכז

המענה לבעיה זו צריך להיות החזרת רוח ה' לכל חלקי המחנה. לכן מצווה ה' את משה לאסוף שבעים איש מזקני העם – שישה מכל שבט, המייצגים את שבעים הפנים והגוונים של העם. אלה אמורים לקבל מן הרוח ולהעביר אותה הלאה: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".

במודל המתחדש כאן, ה"משא" הרוחני שדיברנו עליו בפרשה הקודמת לא רק מתחיל במרכז ומתפשט לכל הפינות, אלא יש לו מעין "עוגני משנה", הפזורים בתוך השבטים ושומרים על המתח הרוחני בכל חלקי המחנה. כך, גם אם המנהיג צריך לעיתים לצאת ולמשוך קדימה, הוא לא יגלה בטעות שאין אף אחד אחריו. בפרפראזה לימינו; גם שלטון מרכזי, חזק ככל שיהיה, חייב להאציל סמכויות לשלטון מקומי משמעותי.

מכאן נוכל לבאר את פשרה של פרשיית העלאת הנרות. תפקיד המנורה וייצוגה לאורך ההיסטוריה היהודית מסמל את החכמה והרוח האלוהית השורות בעם ישראל. הארון מכיל את התורה אך הוא סגור בקודש הקודשים, ואילו המנורה היא שמפיצה את אור ה' החוצה.

הנרות המאירים אל מול פני המנורה מסמלים את ההתכווננות של עם ישראל מכל צדדיו אל המרכז – אל המשכן, ואילו היותה של המנורה מקשה אחת, "עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ", מסמל את הצורך לאחד ולגבש את כל העם, שיקבל חלק מהאור הזה. זה תפקידו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".