כיצד אפשר לדעת אם הבחירות שלנו מגיעות ממקום טהור?

ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, מגדולי החסידות, כותב בספרו "מי השילוח" על חמשת הכוחות שיש באדם:

הנה במציאות האדם נמצא ה' כחות והם: הרהור, מחשבה, רצון, מעשה, דבור. אם המעשה בא לאדם כסדר הזה, שמתחילה בא בהרהור, ואחר כך ירדה למחשבה ולרצון – אז יהא בטוח שהמעשה הזו הוא מרצון הש"י ונצמח ממקור החיים. אך אם בא לאדם הסדר הזה: שמתחילה בא רצון ללב, ואחר כך ירדה למחשבה, אז צריך המעשה הזו ברורין. כי אולי גוף צמיחת הרצון נולד בו מאיזה נגיעה מחמדת עולם הזה (מי השילוח, פרשת יתרו).

כפי שנראה, מי השילוח מתייחס כאן לאחת התורות החסידיות החשובות, ורוצה להזהיר מפני סכנה גדולה הקשורה לכך. הייתי אומר שהוא גילה כאן את רעיון ה"רציונליזציה".

מהי רציונליזציה? לעיתים ישנה החלטה הנולדת מתוך מחשבה רציונלית מסוימת, והיא הגורמת לנו לעשות מעשה. אך לעיתים קורה ההפך: האדם מחליט משהו שמקורו ברצון מסוים שיש לו, ואז הוא בונה סביבו "מחשבה" – הסבר רציונלי כביכול, אידיאולוגיה. זו כבר איננה רציונליות, אלא רציונליזציה. מי השילוח מסביר שיש באדם מאבק בין שני כוחות. מצד אחד הרציונליות, שגורמת לנו לבדוק ולברר עניין מסוים בהתאם לשכל ולתבונה. אך מצד שני, פעמים רבות מתרחש משהו הפוך: אנו מחפשים טענות, הוכחות או תירוצים לרצון הנמצא כעת בתוכנו.

פעמים רבות אנו רואים כיצד אנשים יכולים להצדיק כל דבר, במיוחד בעזרת עורכי דין. יש עמדה מסוימת, וכעת אני אמצא שיקולים או הצדקות טובות מאוד שישרתו ויצדיקו את הלקוח שלי. על כך אמר ר' יהודה בן טבאי במשנה באבות: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". אך גם אם נצא מהעולם המשפטי, כולנו עורכי דין של עצמנו. לכן, אומר מי השילוח, אנו צריכים להיזהר ולבדוק את עצמנו תמיד האם המחשבה קודמת לרצון, או שהמחשבה איננה אלא רציונליזציה של רצון שמקורו ביצר הרע.

בורוכוב בוחר בארץ ישראל

התזה הרציונליסטית אכן טוענת שהאדם צריך לשאוף שרצונו יהיה כפוף לשכלו, כך שהוא יפעל בכל עניין לאחר בירור מחשבתי רציונלי. אך זו איננה תורה חסידית. החסידות דווקא הדגישה את הרעיון ההפוך: שהרצון שלנו יכול להיות יותר טהור ויותר אותנטי מאשר המחשבה. לחסידות הייתה דרך ארץ בפני הקולות הפנימיים היוצאים מהאדם. היא חשבה שיש בהם גרעין של התגלות.

אביא לכך דוגמה שבעיניי היא נפלאה: דב בר בורוכוב, ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית בראשית המאה ה־20, ניסה להסביר מדוע הציונות צריכה לבחור בארץ ישראל. הוא נתן לכך הסבר גיאופוליטי פנטסטי, שלפיו ישראל היא מקום שכוח־אל שאיננו מעניין איש, ולכן לא יהיו שם כל עימותים. הטיעון הזה לא ממש משכנע. ללא ספק היה לבורוכוב רצון בלתי רציונלי להגיע לארץ ישראל, רצון שנבע מהשורשים הארכיטיפיים היהודיים שבו, ואז הוא גייס את המחשבה כדי לבנות סביבו טיעון רציונלי. אילו הוא היה פועל לפי שיקולים רציונליים בלבד, ככל הנראה הוא היה בוחר באוגנדה או באחת התוכניות האחרות ליישוב היהודים, ושולח לשם את השומר הצעיר. אנו רואים אפוא כיצד הרצון הבלתי מוסבר הוא היותר חשוב ומשמעותי.

אכן, התורה החסידית מבקשת לראות ברצונות היוצאים מתוך האדם דבר חיובי, שכן הם עשויים לנבוע ממקור טוב בלתי מודע. ואולם בגישה האי־רציונלית הזו ישנה בעיה גדולה: כיצד נדע האם הרצון הפנימי שלנו אכן נובע ממקור טוב? מנפש האדם יכולים לצאת קולות שונים. הנפש היא כמו תיבת תהודה. מהדהדים בה קולות שיכולים להגיע מלמעלה, אך עשויים להישמע בה גם קולות שנוצרים בתוכנו, ולא תמיד ממקום טוב. קולות מסוימים יכולים לנבוע למשל מהחמדה או מהיצר שיש בעולם.

אך הדילמה יכולה להיות קשה אף יותר. סארטר רצה פעם להביא דוגמה לדילמה מוסרית, והוא סיפר שמישהו שאל אותו את השאלה הבאה: נניח שבימי השואה הייתה לו אמא, והוא היה צריך להחליט האם להישאר עימה או לברוח לאנגליה ולהצטרף למחתרת. זו כבר לא דילמה בין טוב לרע, אלא בין שני צדדים. לא ברור כאן מי מהם מייצג את היצר הטוב ומי מייצג את היצר הרע, אם בכלל.

אני קורא לזה תורת שני הדגלים. פעמים רבות עומדים בפנינו כמה דגלים, כמה ערכים, ואי אפשר לבחור את כולם. השאלה היא איזה מהם קודם, וזו יכולה להיות שאלה קשה מאוד. לכאורה אפשר להשתמש בעצה של החברותא שלי מהישיבה. הוא היה אומר כך: במקרה שאתה מתלבט בין שתי דרכים, תבדוק תמיד מה מתחשק לך לעשות ותבחר את ההפך. אם יש לך משיכה לאחת האופציות, כנראה מעורב כאן היצר הרע. האומנם זה הפתרון?

רצון קדם־רציונלי

זה אולי פתרון אפשרי, אך מי השילוח רוצה לתת כיוון אחר. כהוגה חסידי הוא איננו רציונליסט, ולכן איננו כותב שההתחלה צריכה להיות המחשבה הרציונלית. הוא מלמד אותנו שיש באדם מצב תודעתי נוסף, שאיננו המחשבה ואף איננו הרצון. הוא מכנה אותו "הרהור", ואליו אנו צריכים להיות קשובים. לדבריו, השרשרת הנכונה צריכה להיות: הרהור, מחשבה, רצון ומעשה.

ההתחלה היא ב"הרהור", לא ב"מחשבה". זה איננו רציונליזם. טענתו היא שקיים רצון גבוה יותר, מעין רצון קדם־רציונלי, והוא ההרהור. אחר כך צריך לבוא הבירור המחשבתי, ורק בעקבות אלו צריך להתעורר הרצון. האדם חייב להיות בטוח במקור הטוב של הרצון שמתעורר בו וההחלטות שלו, ושלא מעורבים בכך חמדה ויצר רע. וכך מתאר מי השילוח מה זה "הרהור":

כי בעוד הדבר בהרהור אין לו ידיעה כלל, רק כמי שיש לו חשק לעשות מה, ואינו יודע עדיין מה יעשה. ואף לקטנים שאינם בני דעה יש להם הרהור. ובעת שהאדם ישן גם כן יש הרהור, רק בלי הכרה ותפיסה בשכל.

ההרהור הוא קיומו של מקור בלתי מודע, עליון וקדוש באדם, הנמצא עמוק בתוכו, עוד לפני הרציונליות. האדם רוצה משהו, שואף למשהו נעלה, עוד לפני שהוא יכול לתרגם זאת באופן מלא בשכלו. זוהי תורה חסידית קלאסית. למה הוא שואף? עוד על כך ברשימה הבאה.

אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו