עלינו לאתר שותפים בכל המחנות שמבינים את חומרת המצב, ולהציב לעצמנו קווים אדומים

בשבוע האחרון נתבקשתי לחתום על עצומות מעצומות שונות, שכולן מביעות בשם התורה זעזוע, שאט נפש וחרדה מהממשלה שקמה זה עתה. העצומות הללו הגיעו אלי מפני שאני מועמד טבעי לחתימה, למחאה ולזעקה. אני מתפלל במניין "שירה חדשה", חבר בקבוצת הגבאים של המניינים המשתפים, בנותיי משרתות בצה"ל, ולאורך השנים האחרונות הייתי ב"גוש הנכון". ובכל זאת, לא חתמתי, ואינני מתכוון לחתום. גם לא הלכתי להפגנה במוצאי שבת. מערכת הבחירות הסתיימה, וכעת הזמן לחשב מסלול מחדש תוך התבוננות מפוכחת במציאות.

באופן פרדוקסלי, מפיצי העצומות וחותמיהן מביעים למעשה את אמונם המלא בדמוקרטיה הישראלית. הם אינם חוששים להשמיע את קולם, אינם מפחדים להזדהות, והחשוב מכול – הם מאמינים שאמירות ציבוריות ברורות עשויות להביא לשינוי בדעת הקהל, שינוי שיחולל בעקבותיו גם שינוי מעשי מצד השלטון, בהתאם לכללי המשחק הדמוקרטיים. לשון אחר: בעודם זועקים על קץ הדמוקרטיה, הם מאמינים שהשלטון הנוכחי מקבל גם הוא את כללי המשחק הדמוקרטיים.

הלוואי שהייתי יכול לקחת חלק באופטימיות שמניעה את החותמות והחותמים. בשונה מהם, אני סבור שמדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאות בנקודת זמן מכריעה בחייהן. כשם שלאדם ישנם גילאי משבר וגורמי סיכון, כך גם למדינות. לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר מדינת ישראל חגגה יובל, אמר הרב יואל בן־נון שהאתגר הגדול הוא להחזיק את הריבונות ביחד. הרבה לפני שנת השבעים למדינה, הזכיר לנו ר' יואל שהממלכה המאוחדת בימי בית ראשון החזיקה מעמד שבעים ושבע שנים, והממלכה החשמונאית קצת יותר משבעים שנים. מדינת ישראל אמורה לחגוג השנה שבעים וחמש. מאז ימי הר עציון אני לומד ומלמד היסטוריה, וככל שהשנים הלכו ונקפו שאלתי את עצמי מה פשר העשור השמיני.

מלחמת הזהות של הדור השלישי

התבוננות בהיסטוריה מלמדת שמשבר העשור השמיני אינו עניין יהודי דווקא. מדינות שמגיעות לעשור זה מתחילות לגלות סימני התפרקות, כאשר התוצאה הסופית (התגברות והמשכיות, שינוי משטרי, או חיסול המדינה) תלויה בשלל גורמים נסיבתיים משתנים. במאתיים השנים האחרונות מדינות קרסו בעשור השמיני ללא קשר לשאלת המשטר או הרקע הדתי והתרבותי שלהן, אלא מפני שאיבדו את הלכידות החברתית ואת תחושת השותפות, החיונית לקיומה של חברה.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלחמת האזרחים בארה"ב, שהתרחשה כשמונים וחמש שנים לאחר הקמת המדינה ושבעים שנים לאחר כינון החוקה. איטליה המאוחדת הוקמה בידי קאבור וגריבלדי כמונרכיה חוקתית בשנת 1861. לאחר כשישים וחמש שנים הצליח מוסוליני להקים בה דיקטטורה פשיסטית. הרפובליקה השלישית של צרפת, שנוסדה בשנת 1871, נכנעה לגרמניה הנאצית כמעט שבעים שנה מאוחר יותר, בשנת 1940. בריה"מ הקומוניסטית נוסדה בשנת 1917, ומעט יותר משבעים שנה לאחר מכן, היא התפרקה, ורוסיה עברה שינוי משטרי.

על אף השינויים המשטריים, הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות וההבדלים התרבותיים, ניתן לאתר מספר קווי דמיון לקריסתן של המדינות הללו, סביב העשור השמיני לקיומן. משבר העשור השמיני הוא למעשה מלחמת הזהות של הדור השלישי למייסדי המדינה. המכנה המשותף למדינות שהוזכרו הוא שהן הוקמו בסערת העימות עם אויב חיצוני או פנימי. המצוקה והתקווה חייבו את הציבורים השונים שהשתתפו בכינון המדינה לבצע פשרות כואבות כדי לקיים כוח משותף אפקטיבי. כך, החשמונאים הצליחו לכנס גורמים שונים ובהם החסידים נאמני התורה, חוגים כוהניים ואפילו מתייוונים מתונים, כדי להילחם באימפריה הסלווקית. בעקבות זאת נמנעו הדורות הראשונים של החשמונאים מליטול לעצמם כתר מלוכה, והתחשבו בעמדות ההלכתיות של הפרושים.

בתקופה המודרנית, ארה"ב וצרפת הן דוגמה למדינות שנוסדו בסערת מלחמה תוך פשרות בין גורמים שונים. שלוש־עשרה המושבות באמריקה התאחדו למלחמה בבריטניה, על אף חילוקי דעות משמעותיים ביניהן בשאלת העבדות. שאלה זו המשיכה להסעיר ולהתסיס את דעת הקהל האמריקאית בעשורים הבאים, והתפשטותה של ארה"ב מערבה וביסוס מוסדות המדינה והמשפט רק החמירו את העימות והפילוג. הרפובליקה השלישית של צרפת נוסדה על חורבות האימפריה של נפוליאון השלישי, כאשר הצבא הפרוסי בפתח. מראשית ימיה ליווה את הרפובליקה מתח מתמיד בין הימין שתמך בהשבת המשטר המלוכני על חשבון זכויות הפרט (ובכלל זה צמצום זכות ההצבעה), לאגף השמאלי־חילוני.

כוחן של הפשרות הצליח לקיים את המדינה ואף להביא אותה להישגים משמעותיים במשך שני הדורות הראשונים. כך, מדינת החשמונאים נעשתה למעצמה בקנה מידה אזורי; ארה"ב התפשטה עד האוקיינוס השקט, ועד אמצע המאה ה־19 נעשתה למעצמה מסחרית ותעשייתית; צרפת עמדה מול גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ועל אף תרומתן של בריטניה וארה"ב, הצבא הצרפתי והנהגתו הם שנשאו בהצלחה בעיקר הנטל המלחמתי והביסו את גרמניה. אך למרות ההצלחות המשמעותיות בתחומי חוץ וביטחון (הצלחות שכאלה היו גם מנת חלקה של בריה"מ, לדוגמה), שאלות היסוד החברתיות של המדינות לא נפתרו. הן אומנם שינו צורה, אבל המתחים החברתיים והתרבותיים המשיכו להזין את הפוליטיקה הלאומית.

כשהמדינה הופכת למובנת מאליה

מדוע דווקא סביב העשור השמיני נעשו המתחים והעימותים המוכרים לבלתי ניתנים להכלה, והביאו לפירוק המדינה או הממלכה? כאן המקום להיזכר בממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. היא הוקמה בסערת מלחמת אחים בין שבט יהודה, שצידד בדוד המלך, ליתר שבטי ישראל שתמכו בצאצאי שאול. המלחמה הסתיימה לאחר ניצחון צבאי של דוד.

ואולם, דוד השכיל לשלב מרכיבים "ישראליים" בשלטונו, ובראשם מינוי אבנר בן נר לשר הצבא. גם את הקמת הבירה בירושלים, שזה עתה נכבשה, ונמצאה בנחלת בנימין ויהודה, ניתן לראות כצעד לקראת פיוס ואחדות. תחת מנהיגותו של שלמה המלך הגיעה הממלכה לשיאים מדיניים והייתה למעצמה אזורית, שהעוצמה המדינית והכלכלית שלה באה לידי ביטוי בבניית בית המקדש. בכל הזמן הזה המתחים השבטיים לא נעלמו, וירבעם בן נבט משבט אפרים היה "שטן" לשלמה. אולם ההצלחות הצבאיות והכלכליות, יחד עם זיכרון מלחמת האזרחים, הצרו את בסיס התמיכה של ירבעם והוא נאלץ לברוח למצרים.

בדור השלישי, הדור של רחבעם, נכדו של דוד, שבו המתחים והתפרצו. היה צורך ב"חוזה" חדש ועדכני בין השבטים. במקרא מתואר חוסר הנכונות של רחבעם לשנות גישה, כביטוי לזחיחות הדעת והיוהרה של "הילדים" לעומת שיקול הדעת והתבונה של הזקנים. אבל מה מקורה של זחיחות זו? מדוע גם שבטי ישראל לקו באותה מידה של פלגנות? בדור השלישי, או העשור השמיני, המדינה כבר נתפסת כדבר מובן מאליו. מנגד, התחושה אצל חלקים רבים בתוכה היא שאין יותר מקום להמשיך בוויתורים, בהתבטלות ובהשעיית החזון הייחודי. כך מונחת התשתית למאבק חברתי שעשוי לפרק את המדינה.

המדינה החשמונאית, ארה"ב וצרפת, הן כאמור דוגמאות נוספות למשבר העשור השמיני. ארה"ב הייתה מפולגת מראשית קיומה סביב שאלת העבדות. לאורך השנים נוסחו פשרות שונות בשאלה, ללא הכרעה. הפור נפל כאשר מדינות הדרום העדיפו את האינטרסים הפרטיקולריים שלהם על פני פשרות כאלה ואחרות (ראוי לזכור שבשלבים הראשונים גם לינקולן לא דרש את ביטולה המוחלט של העבדות), והכריזו על פירוק האיחוד.

צרפת בשנות השלושים של המאה העשרים הייתה אכולת שחיתות וקיטוב בין השמאל והימין. היא סבלה ממשבר פוליטי שבמהלכו ממשלות קמו ונפלו חדשות לבקרים. אלמלא המלחמה עם גרמניה, קרוב לוודאי שבשלב כלשהו הייתה צרפת מוצאת את האיזון הראוי ואת שיטת המשטר הראויה (כפי שהיה באיטליה בשנות התשעים למאה הקודמת). ואולם, המלחמה עם גרמניה הנאצית החלה כאשר המדינה מפוצלת. ביטויו העיקרי של פיצול זה היה העימות שבין המנהיגים הסוציאליסטים ובין חלקים מסוימים בימין הצרפתי, שכונו "תבוסתנים" על שום חוסר רצונם להילחם.

את שורשיו של חוסר הרצון הזה ביטא אנרי פטן הזכור לשמצה, גיבור מלחמת העולם הראשונה, ומי שהוביל במלחמת העולם השנייה את הכניעה לנאצים ועמד בראש ממשלת וישי. פטן כיהן כשגריר צרפת בספרד, והיה מוכר כנציג מובהק של הימין השמרני. עם תחילת המלחמה הוא סירב להזמנת ראש הממשלה, איש השמאל, אדוארד דאלדיה, להצטרף לממשלתו ולבטא אחדות לאומית נוכח המלחמה. פטן המתין לתבוסות שספג צבא צרפת, ואז נעתר לבקשת הממשלה ליטול חלק בשלטון. עם יציאתו מספרד, מתוך מגמה לחתום על הסכם כניעה מול גרמניה, אמר פטן לשליט ספרד: "ארצי הוכתה והם קוראים לי לחזור בשביל לחתום על שלום ושביתת נשק. זו התוצאה של שלושים שנות מרקסיזם". עבור פטן, השמאל הסוציאליסטי הצרפתי היה גרוע יותר מאשר שיתוף פעולה וכניעה להיטלר.

שובה של העדתיות

בשני העשורים האחרונים חודדו השסעים התרבותיים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא שובה של העדתיות כגורם משמעותי בפוליטיקה הארצית. אירועי "שומר החומות" החזירו בעוצמה רבה את שאלת מקומם ומעמדם של הערבים אזרחי ישראל, לאחר עשרים שנה שקטות באופן יחסי. אמת, המציאות החברתית מורכבת יותר. ישנם בהחלט וקטורים שפועלים בכיוון הפוך, כגון השתלבות של חרדים בשוק העבודה ונכונות של חלק מהציבור הערבי להשעות את המאבק הלאומי. המגמה הראשונה באה לידי ביטוי במקומות העבודה, והאחרת זכתה לייצוג פוליטי בדמותו של מנסור עבאס. אך איזה מן הווקטורים יגבר?

אחד התסכולים הגדולים ביותר בלימוד היסטוריה הוא ההבנה שלאורך הדרך לתהום היו פזורים מספיק תמרורי אזהרה, ולצידן הזדמנויות לא מנוצלות להיחלץ מהנתיב שבו ההיסטוריה צעדה. אחד המאיצים המשמעותיים ביותר, המשמש גם תמרור אזהרה לקראת התפרקות החברה, הוא משבר פוליטי חמור שאיננו מאפשר יציבות שלטונית. בשלוש השנים האחרונות חווינו משבר פוליטי שלווה בשאלות משפטיות וציבוריות חמורות, כגון חילופי שלטון מסודרים, מעמדו של יו"ר הכנסת, אחריותו ועוד. ועדיין, המשבר הפוליטי לא פגע באופן חמור בתפקוד הסדיר של המדינה, בשל החוזק של המוסדות הממלכתיים שנבנו לאורך השנים.

אבל כאן מגיע תמרור האזהרה השני: עלייתן של תנועות קיצוניות, שמזהות את המשבר התרבותי־חברתי ומצליחות לשאוב ממנו כוח. אין דרך אחרת להסביר את עלייתו המטאורית של איתמר בן־גביר, מגורם שולי בקצה הקשת הדתית לכוח פוליטי שזוכה לאהדה רחבה. זה לא המקום לנתח מה בדיוק יש בעוצמה יהודית ובבן־גביר שקוסם לאנשים כה רבים. הדבר החשוב הוא שעצם עלייתו היא תמרור אזהרה שמלמד על הצורך והנכונות של אנשים רבים רעיונות שבעבר הלא רחוק נראו מעבר לסביר ולמקובל.

המשבר הפוליטי גם יצר מחנות פוליטיים, שיותר משהם מבטאים אידיאולוגיה הם מכונני זהות. את החברה הישראלית מלווים כמה קווי שבר: דת ומדינה; עדתיות; ההתיישבות ביהודה ושומרון; היחס לערביי ישראל. עד לאחרונה, קווי השבר הללו לא היו בהכרח חופפים. אנשי הקשת המזרחית העלו על נס את עוולות "ישראל הראשונה" אבל גם קידמו שלום ודו־קיום. החברה החרדית הייתה מוטרדת מאוד משאלות של דת ומדינה אבל נמנעה מעיסוק בשאלות של ימין ושמאל, מלחמה ושלום. ניתן אפילו להרחיק עד לימי בגין והתנגדותו לממשל הצבאי ביישובים הערביים.

ואולם, בשלוש השנים האחרונות קווי השבר החלו להתיישב זה על גבי זה. גוש אחד דוגל במסורתיות, זועק את העוולות שנעשו ל"ישראל השנייה", ותומך במדיניות ימין בכל מה שקשור בהתיישבות ביהודה ושומרון. תמונת הראי נמצאת בגוש השני. חוסר היכולת לחתור תחת הזהויות הללו בא לידי ביטוי בכישלון החברתי והפוליטי של נפתלי בנט וימינה. העימות הזהותי נפרש על פני כל קווי השבר, ומכאן נובעת גם חוסר היכולת להציג פשרות או חזית אחידה בחלק מנושאי הליבה. האור והחושך אינם משמשים בערבוביה, אלא עבור כל צד – הצד האחר כולו חושך או כולו אור.

קווים אדומים לשיח

המתח הפוליטי האדיר שהצטבר, השסעים המובְנים שהולכים ומתחדדים בעשור השמיני לקיומה של מדינת ישראל, ותמרורי האזהרה שזה עתה חלפנו על פניהם, מחייבים שלא לקבל שום דבר כמובן מאליו. מדינות קמות ונופלות. אחים ואזרחים שגדלים יחד עשויים להילחם זה נגד זה. הלקח החשוב ביותר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שהכול יכול לקרות.

כיוון שכך, המשימה החשובה בעיניי איננה לבצר את הגוש ולמחות בקול גדול, אלא לבנות גשרים מעל המים הסוערים, לאתר שותפים בכל המפלגות שמבינים את חומרת המצב ולא יהססו לפעול יחד, גם נגד עמדת חבריהם למפלגה ולשבט. עלינו להציב לעצמנו קווים אדומים לשיח, לחקיקה, למדיניות הממשלה ולמחאה, בדיוק כפי שעשו הסבים והסבתות שלנו לפני שבעים וחמש שנים. עלינו להפנים שגם בדור השלישי והרביעי לא נוכל להגשים במלואו אף חלום של אף קבוצה, אבל נוכל לחפש ולממש תקוות משותפות.

ד"ר מאיר בן שחר מלמד במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה