מילה בודדת אחת עומסת על גבה את הסיבה שבגינה מבקשת שרה אמנו לגרש את הגר, אימו של ישמעאל:
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.
מהי משמעות הביטוי "מצחק"? רבותינו חולקים בעניין זה:
"ותרא שרה את בן הגר המצרית". אמר רבי שמעון בן יוחאי: רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח. דרש רבי עקיבא: אין מצחק אלא גילוי עריות… רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים… רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים… ואומר אני בו דבר לשבח: אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה (בראשית רבה וירא נג).
לדעתי, ייחוס עבירות כה חמורות לנער צעיר, בנו של אברהם אבינו, אינו אלא אנכרוניזם מדרשי, שמקורו הוא הזיהוי היהודי של הערביות (ויותר מאוחר, האסלאם) עם ישמעאל. בעיניי ניתן לפרש את המילה "מצחק" גם כ"עושה מעשה יצחק". "תסביך הגבירה", שגרם להגר לדמות כי היא הגבירה, מביא בעקבותיו גם את השאלה מי הוא הבן היורש, כשיטת רבי שמעון בר יוחאי.
ישמעאל, כמתואר במדרשים, התגאה והתגרה בסביבתו הקרובה והרחוקה. הוא האמין כי הוא היורש היחיד של אברהם, ולא רק מן ההיבט החומרי. מאבק זה לא תם עד היום, והיו לו השלכות עמוקות על ההיסטוריה היהודית.
בני המדבר
וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.
לפנינו מאבק איתנים בין שני נביאים – אברהם ושרה – אודות היחס הנכון לישמעאל. הגירוש אינו גחמה של כעס מצד שרה אימנו. הוא מהווה הוכחה לתפיסה החזונית של שרה, בהשוואה לזו של אברהם. הפסוקים מדגישים את הייחוס "בְּנִי" של שרה לעומת "בְּנוֹ" של אברהם.
הגירוש קשור בטבורו לעניין הירושה, וכאמור, לא רק לירושה הפיזית. השאלה הנכבדה העומדת על הפרק היא: במי משני הבנים יתקיימו הבטחותיו של האל בבריתות שנכרתו עם אברהם אודות הזרע והארץ? באשר לזרע, מובטח לשניהם להפוך ל"גוי גדול", אולם בנוגע לארץ, ישמעאל נשלח אל המדבר ואין לו חלק ונחלה בארץ ישראל. עינינו חוזות כיצד עד היום עמי ישמעאל אינם מוכנים לקבל זאת.
את המאבק מכריע דבר האל:
וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא.
הדרמה והדילמה מוכרעים באופן חד־משמעי. נבואתו של אברהם נחותה בהשוואה לנבואת שרה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מכאן את למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (מדרש ילמדנו, שמות רבה, א). בהכרעתו אין הקב"ה מכנה את ישמעאל "בנך" אלא "בן האמה", בדיוק לפי ניסוחה של שרה. עם ניסוחים כאלה, כל מה שהישמעאלים יכולים לומר הוא רק הטענה השקרית שלפיה ישמעאל הוא יצחק ויצחק הוא ישמעאל. היסטורית, ישמעאל חי מאז ומעולם במדבריות, ועם ישראל קשר את גורלו לארץ ישראל לשבט ולחסד.
שיבת מצרים
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.
וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ־לֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ־לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלוֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר.
ישמעאל קונה את ייעודו בפרשייה המתחזה להיות המקבילה של פרשת העקידה. רבות מאוד הפרשנויות החושפות את ההבדלים העמוקים שבין שתי הפרשיות. מפאת קוצר המקום לא אזכירן, למעט נקודה אחת בולטת ומכרעת. בעוד אברהם בעקדה מתבקש לעשות מעשה הרואי ונשגב, הגר בפרשתנו נכנסת בעל כורחה ובשל הנסיבות למציאות קשה, נגד רצונה.
וַיְהִי אֱ־לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
מצרים הוא אחד מבניו של חם. הגר – שלדעת חז"ל הייתה אף היא מצרית, בתו של פרעה – קשרה את עתידו של ישמעאל בבניו המקוללים של חם. ההצלה השמיימית לא גרמה לה להיאחז בביתו של אברהם העברי ובצאצאיו, והגירוש הפך לעובדה מוחלטת, לה ולבנה. היא שבה למצריוּת ולכל המשתמע מכך.
אכן, התקופה הקדם־אסלאמית מכונה הג'אהִליה. המונח ג'אהיל, אשר מוזכר בקוראן תשע פעמים, משמעותו ברברי, חסר מעצורים, חסר תרבות ואף עובד אלילים. תכונות אלו הן המשך ישיר למסופר על חם בצאתו מן התיבה. אלו המתנות שהעניקה הגר לבנה בלוקחה אישה עבורו ממצרים.
