ברשימות הקודמות עסקנו קצת בפרשנות המקרא. נחזור הפעם אל עולם החסידות ואל עקרונותיה, ונראה כיצד משתלבת שם שיטת הקריאה המיוחדת של פסוקי המקרא כפי שאנו מכירים מהספרות החסידית.
מהם עקרונות החסידות? אם צריך למנותם בקצרה, הייתי מעמידם על שלושה. העיקרון הראשון בחסידות הוא התזה האפיסטמולוגית – תורת ההכרה. זוהי טענה שהיכולת שלנו לראות את המציאות האמיתית היא מוגבלת מאוד. אנו לא באמת תופסים את האמת על העולם, אלא באופן חלקי ומעורפל מאוד. בעבר הבאתי בפניכם את אחד מראשוני וגדולי החסידות, ר' ברוך מקוסוב, שפירש כך את מערכת הספירות הקבלית. בניגוד להבנה הקבלית שהספירות מייצגות מציאות מסוימת, למשל את המידות האלוהיות והנהגת הקב"ה את העולם, הוא פירש שהספירות מתארות מה שקורה בנפש האדם, ושהן מייצגות רמות הולכות ועולות של הכרה ותפיסת המציאות עם הנוכחות האלוהית שבה.
העיקרון השני בחסידות הוא עיקרון תיאולוגי. א־לוהים נסתר מעינינו. אמנם באופן אידיאלי הוא היה רוצה להתגלות בעולם, אך התגלות זו של האל, שהוא אינסופי, פירושה היה אובדן האישיות והאינדיווידואליות של האדם עד כדי היעלמות יכולת הקיום שלו. לכן הופיע עקרון ה"צמצום", המסביר שהקב"ה צמצם את נוכחותו בעולם כדי לאפשר את קיום האדם ואת החופש שלו. עיקרון זה מגיע מתורת הקבלה, ומפותח בחסידות.
העיקרון השלישי אומר שלמרות הצמצום, א־לוהים כן מתגלה בעולמנו, אם כי באופן נסתר. אנו יכולים לחוות את ההתגלות הזו בכמה מקומות, וקודם כול בתורה. לרעיון זה של התגלות האל דרך התורה שותף גם העולם הליטאי, שהתנגד לחסידות. אולם כאן מוסיפים החסידים את העיקרון הנוסף, והוא שהקב"ה מתגלה לנו גם בעולם החולין. העולם כולו הוא התגלות של א־לוהים. הוא מסתתר בכל מקום ביקום ובטבע. אנו צריכים ויכולים לחפש את א־לוהים שמסתתר. זו הייתה הבשורה הגדולה של החסידות.
ללא רעשי רקע
בעזרת עקרונות אלו מנסה החסידות להסביר מדוע העולם מתנהל כפי שהוא ואיננו תמיד טוב, ומדוע אין אנו חשים בנוכחותו של הקב"ה בו. אנו צריכים לחפש את האל המסתתר. אך כיצד מחפשים אותו? לכך יכולות להיות כמה פרשנויות: הנביאים אמרו לנו לחפש אותו באמצעות עשיית צדקה וחסד. אנו מחפשים ומוצאים את האל דרך המוסר, וזו העבודה המרכזית של חיפוש הא־לוהים. הדרך השנייה היא חיפוש האמת – לחפש ולחקור ולחזק את האמונה שלנו בקב"ה. והדרך השלישית היא בעבודת ה': ליצור נווה של קדושה בתוך ים החולין, שלעיתים מלא בטומאה. העולם הליטאי כיוון לסוג של ניתוק מעולם החולין והתמקדות בעולם של קודש, אולם טענת החסידות היא שהקב"ה נמצא בכל מקום, הוא מסתתר בסנה ובכל שיח.
יתר על כן, החסידות טוענת שהאל גם מסתתר בנפש האדם. החסידות לימדה אותנו שבתוך הנפש האנושית נשמעים קולות שונים. הנפש רוחשת ים שלם של קולות. אך בין הקולות האלו נשמע גם קול או בת־קול שמקורם בשמיים. אנו לא שומעים את קולו של א־לוהים כמו הנביאים, אך אנו יכולים לשמוע את אותה בת־קול שבתוכנו. זה יכול להיות למשל הרהורי תשובה שלנו, אך גם כל מיני רעיונות המופיעים במחשבתנו.
בהקשר זה מוסיפה החסידות את העיקרון הגדול והחשוב שלה, עקרון ה"צדיק". הצדיק הוא מי שתיקן את נפשו והגיע לדרגה שבה הוא יכול לשמוע את אותו קול פנימי שבו, שהוא הבת־קול האלוהית בטהרתה. כלומר, אצל אדם רגיל אותה בת־קול פנימית מלווה בהרבה קולות מפריעים אחרים. זה כמו שאנו שומעים קול של אדם אחר, רחוק, אך אותו קול מלווה בהרבה קולות רקע ורעשים אחרים, המפריעים ליכולת שלנו לשמוע את אותו קול חשוב. הצדיק הוא זה שתיקן את עצמו ואז הוא מסוגל לשמוע את אותה בת־קול בטהרתה ולדעת שהוא אכן שומע אותה, ולא קולות ממקורות אחרים, טהורים פחות.
סמכותו של הצדיק
כעת נראה כיצד תורה זו של החסידות מתקשרת לפרשנות. הרעיון של החסידות הוא שאותו קול פנימי גם צריך לאפשר לנו קריאה חדשה של הטקסטים שלנו, באופנים שונים וחדשים. כך המשיכה ופיתחה החסידות את צורת קריאת הטקסטים של הספרות הקבלית. נכון הדבר שקריאה זו לא התחשבה בפשט הכתובים או באילוצים תחביריים ופילולוגיים, והיא גם ניתקה מילים או פסוקים מההקשר הרחב יותר שלהם. כאן ניתן חופש לקול הפנימי לקרוא ולפרש מחדש, יותר מהכוונה הגלויה של הטקסט כפי שהוא בפנינו. ברשימות קודמות ראינו דוגמאות יפות איך למשל ר' נחמן קורא את הטקסטים, בעזרת קישורים אסוציאטיביים מתוחכמים בין מילים ופסוקים שונים.
סמכות זו של הצדיק לפרש כך את הטקסט מתחברת לעיקרון רחב ומהפכני יותר ביחס לצדיק. לפי תפיסה זו, לצדיק יש סמכות גדולה בפירוש התורה וגם סמכות לקבל החלטות משמעותיות החורגות מההלכה המקובלת. הקב"ה נתן לצדיק כוח וסמכות: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט). בניגוד לפשט הפסוק, שיש לעשות לה' כנגד מפירי התורה, חז"ל דרשו אותו הפוך: יש כוח ביד החכמים להפר את התורה כשיש סיבה חשובה לכך, כאשר "עת לעשות לה'". אך סמכות זו נתונה אך ורק בידי החכם והצדיק, ולא בידי האדם הרגיל שאינו במדרגה המתאימה.
פירוש יפה ברוח חסידית הוא על הפסוקים המתארים את ההתגלות של הקב"ה למשה בנקרת הצור. מקור הדברים בקבלה, והם מתפתחים לאחר מכן במקורות החסידיים. הקב"ה אומר למשה: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר, וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר" (שמות לג). דווקא בפסוקים המתארים את ההתגלות הדרמטית, החסידות קוראת כאן קריאה אחרת, זוהי הקריאה הקבלית של רעיון הצמצום: "הנה מקום אתי" – הנה נוצר פה הצמצום, החלל הריק מנוכחותו הנראית של הקב"ה. הצור מייצג את האינסופיות האלוהית. "נקרת הצור" – היא החלל שהקב"ה פינה בתוך הצור, בתוך אינסופיותו, כדי לאפשר את הקיום האנושי. בתוך חלל זה, במקום הריק, אנו נמצאים. זהו בוודאי לא פשט, אבל תיאור גרפי נפלא של רעיון הצמצום.
