שיר של אש: שירת האזינו מעוררת אימה

פרשת האזינו מתוארת בפי משה כשירה, והיא אף נכתבת בתורה כשירה. העושר המילולי והמוזיקלי של שירת האזינו, עוצמת הביטוי והפיוט, הם אולי המפעימים במקרא כולו. הגדרת פרשת האזינו כשירה מתקבלת על הדעת בטבעיות גמורה לקורא בן זמננו, אבל היא מציגה גם שתי שאלות לא פשוטות. ראשית, קשה להבין כיצד מי שרגיל בספרות המקראית מקבל את האזינו כשירה. שירה במקרא, דרכה להלל ולשבח. שירת האזינו לעומת זאת, מעוררת אימה, כפי שאנו נוכחים למקרא הפסוקים הבאים:

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם (לב, כב-כו).

הבעיה איננה רק בהגדרת האזינו כשירה. שירת האזינו מעוררת קושי תיאולוגי. א־לוהים מוצג בה בפגיעות שקשה להולמה: כמו בן זוג פגוע מבגידת בת זוגו, בעקבות חוסר הערכה והכרה בו, ומתמלא תחושות עלבון ונקם: "הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". לאחר שנשא את בניו "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף", הם נוהגים בכפיות טובה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ־לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". והגרוע מכול: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלוֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם".

עם ישראל בוגד בקב"ה, ואף בוחר בדתות הבזויות ביותר, והוא נענש מידה כנגד מידה. כנגד הבחירה באלוהים שאיננו אלוהים, מעניש אותו הקב"ה בעם שאיננו ראוי להיקרא עם, בעם היוצר לעצמו זהות בדויה: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם".

שירת האזינו איננה דומה בכך לתוכחת הנביאים. עיקרה בגידה באלוהי ישראל ועונשה. מובעת בה תחושה של עלבון, פגיעה, ואין בה אף מילה על מעשי תועבה, על ירידה מוסרית.

יותר מיציאת מצרים

לדעתי, התשובה לשתי תהיות אלה אחת היא. שירת האזינו אכן איננה שירה בגלל תחילתה. חרף השפה הפיוטית, לא תיאורי העלבון והנקמה הם שמצדיקים את תיאורה כשירה, אלא התגובה האלוהית שבסוף השירה, העובדה שאלוהים פועל מתוך יוזמה עצמית, ולא רק מתוך תגובה למעשי האדם:

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱל־ֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (לט-מג).

העוצמה שבמעשי האל המתוארת בפסוקים אלה, נזכרת גם ביציאת מצרים. גם שם גואל הקב"ה בעצמו ולא על ידי מלאך או שרף, אבל הדברים אינם מתוארים שם בהדר ובכוח כפי שהם נאמרים כאן. הצגת הקב"ה במלוא מלכותו ועוצמתו לא הייתה יכולה לבוא בלי ההקדמה, בלי הצגת בוגדנותם של בני ישראל. הנגדת ההתנהגות שאיננה יודעת להעריך, שאיננה יודעת לתפוס את מלוא גדולתו של הקב"ה, היא שמעצימה את שבחו של האל, והיא שמעניקה להאזינו את טבעה השירתי.

לא האדם במרכז

דברים אלה לא נועדו לבטא בפה את מלוא שבחו של האל וערכו. זוהי דרישה שהיא מעבר לכוחותיו של האדם. ביטויי הערכה מפליגים לעולם לא יוכלו להביע את ערכו של האל, וכאשר נעשית יומרה שכזו, היא מעוררת גנאי. זהו הקיטש הדתי שחז"ל יוצאים נגדו:

ההוא שירד בתפילה לפני רבי חנינא. אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו רבי חנינא עד שסיים, כאשר סיים אמר לו: סיימת לומר את כל שבחי אדונך? למה לי כל שבחים אלה? אנו אומרים את שלושת דברי השבח הראשונים, שאלמלא אמר אותם משה רבינו בתורה, ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו אותם בתפלה – לא היינו יכולים לומר אותם, ואתה אמרת את כולם? משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו (ברכות לג, ע"ב; בתרגום מארמית)

משה רבנו בשירת האזינו נזהר מדברי שבח מן הסוג הזה. במקומם הוא משרטט את מקומו של האל על פי פעלו. הקב"ה הוא הקובע ואין בלתו, הוא המעניש ואין בלתו והוא הגואל ואין בלתו, ועל ידי כך נגלה הא־לוהים במלוא גדלו. לדברי שבח אלה השלכה בעלת חשיבות רבה. הקב"ה איננו זקוק לאדם, ואיננו נשען על האדם ועל גחמותיו. אפילו לא על "סגולת ישראל".

לפנינו תיאולוגיה המעמידה במרכז את האל ולא את האדם. אלוהים איננו פועל כמגיב למעשי האדם. הוא איננו נגזרת אנושית. ההפך הוא הנכון. האדם חסר יכולת להכיר ולהעריך את האל. מעשיו של הקב"ה, כל כולם נובעים מיוזמתו בלבד. חרף חוסר הכרת הטוב, חרף חוסר ההערכה, והגרוע מכל, חרף בוגדנותו של האדם. אכן זו המעולה שבתשבחות.