אין צורך למצוא קו אחיד בפרשות השבוע. חלוקת הפרשות נבעה מן המנהג לקרוא את התורה כולה כל שנה, ולפיכך חילקו את התורה למספר השבתות בשנה. מעטות הפרשות שעניינן אחד הוא. פרשת עקב היא הפרשה השלישית שבה סוקר משה רבנו את מסעי בני ישראל, וענייני פרשה זו מגוונים. ובכל זאת, מן הפרשה עולה עניין אחד שיש בו חשיבות רבה – ריבוי הפנים של משה ותפיסתו הדתית המגוונת.
בפרשתנו שתי עמדות מנוגדות. מצד אחד, הכרה באמונה העממית המכירה בלגיטימיות של בקשת מטרה תועלתנית במעשה הדתי. מצד אחר, הכרה שאיננה מתפשרת בנוכחות האל וביראתו.
בתחילת מסכת אבות נאמר:
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.
הווה אומר: המצוות צריכות להיעשות ללא תמורה. והנה, פרשתנו מלאה מתחילתה ועד סופה בהבטחות שונות כתמורה לקיום מצוות, ובאיום של עונש על עבירתן. כתמורה לשמירת משפטי התורה מבטיח משה את שמירת הברית האלוהית לאבות:
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ (ז, יג).
פרשת עקב אף מסתיימת בפרשיית "והיה אם שמוע", שעיקרה הבטחה אלוהית לשכר על שמירת המצוות, ועונש למי שלא ישמע בקול ה'.
תיאולוגיה כלכלית
מהלך זה, של שמירת מצוות המתבססת על שכר ועונש, מכונה תיאולוגיה כלכלית, שרווחת בדתות רבות משכבר הימים, ונראה שאף המסורת היהודית איננה רואה פגם בדבר. הרמב"ם אמנם טען שתיאולוגיה דתית זו היא המחיר שנדרש היה כדי להתחרות על לב בני ישראל שהיו מצויים בשיח הדתי של הסביבה בעת העתיקה, ואיננה אמירה שלכתחילה. אי אפשר היה לדרוש מעם שהיה מורגל בהבטחות השכר של הדתות האחרות למי שמאמין באליליהן, לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס (מורה נבוכים ג, לז).
ואולם, על פי חז"ל, וחרף דברי אנטיגנוס איש סוכו, קיום מצוות על מנת לקבל פרס ראוי להערכה: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא – הרי זה צדיק גמור" (ראש השנה ד, א). חז"ל אף תולים במשה רבנו עצמו בקשת שכר על קיום מצוות:
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם (סוטה יד, א).
דהיינו, אפילו משה רבנו, שידע את אלוהיו פנים אל פנים, שאף לקבל שכר על מצוותיו. דרישת אנטיגנוס איש סוכו היא אפוא מדת חסידות ואיננה דרישה ריאלית. אדם לשכר יולד.
החיים עצמם
משה רבנו מכיר אפוא בלגיטימיות של תיאולוגיה כלכלית, בעשיית מצווה על מנת לקבל שכר, ולמעשה בעבודת ה' פופולרית, זו שאיננה מנת חלקם של חסידים ואנשי מעשה בלבד. והנה, באמצע הפרשה מבליחים דברי משה הבאים: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים י, יב). נראה שמשה מציג כאן את יראת ה' כדרישה בסיסית, כזו שאין בה קושי רב – "מה ה' שואל מעמך כי אם". על כך אומרים חז"ל:
אטו [האם] יראת שמים מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! – אין [כן], לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול (ברכות לג, ב).
משה רבנו, המכבד כל כך את הצורך של בני עמו בבקשת שכר על המצוות, איננו מעלה על דעתו שיראת שמיים איננה כה מובנת מאליה. האומנם כן הוא? האם מי שהבין את הצורך האנושי בשכר לא הבין את הקושי לירא מפני ה'?
נראה כי עירוב זה של תפיסות דתיות שונות בתוך פרשתנו נועד להביע את הרעיון המובא במדרש, שמשה רבנו היה מנהיג של כולם ("מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא"; דברים רבה יא, י). משה הבין את ליבו של האדם הפשוט כמו את דעתו של המורם מעם, ובלשון הזוהר, הוא הכיל את נשמות כל ישראל ("וְתַמָּן אִתְדַבָּק בְּאִנּוּן שִׁתִין רִבּוֹא", זוהר בראשית כב, ב). ברירת המחדל של משה הייתה אמנם מורמת מעם בעצמה, ועבורו אומנם יראת ה' דבר קטן היא, אבל הדבר לא הפריע לו להבין את הקשיים בעבודת ה', את הקושי בקיום מצוות, את החיים עצמם. משה היה מנהיג שיודע להציב נורמות מוחלטות, להתייצב כעמוד אש לפני העם, אבל בה בשעה להבין את חולשתו של העם.
אכן, נבצר ממשה לעמוד בראש העם בארץ ישראל. משה לא ראה עצמו כמי שמתאים לטפל באורחם ורבעם של ישראל, כמי שיכול לשאת את העם בחיקו "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). אכן, מנהיגותו של משה נבעה מן האספקלריה המאירה, מן האור שבקע מפניו. אבל לא היה זה מנהיג של יחידים, אלא כזה שהייתה לו היכולת להבין אל ליבו של כל אחד ואחד.
