זה שנים אנו מחונכים על ידי דיסציפלינות אקדמיות הטוענות שאין באמת אידיאות אמיתיות, ומה שנראה כאידיאות רק משקף אינטרסים כאלו ואחרים. לכן יהיה זה מרענן להיווכח בפחד שאידיאות מסוימות מטילות על חלק מהציבור, וכוונתי במיוחד לפחד שאוחז אותם לשמע המונח "משיחיות".
ה"משיחיות" היא אידיאה מורכבת מאוד, שקשה לפרקה ולהבינה. למרות זאת מבקש אני לנסות ולשרטט בפניכם מעין תרשים מופשט שלה. רעיון המשיחיות מופיע כמכלול רבגוני, זירה למאבק מתמיד בין עמדות וגישות. זוהי פקעת חוטים ענקית ומסובכת שקשה לפרום, אך ננסה למצוא כמה ראשי חוטים שיעזרו לנו להבין את היסודות השונים של המשיחיות. אומנם יש הטוענים שהמושג "משיחיות" איננו מייצג מכנה משותף רעיוני אלא שיתוף השם בלבד, אולם אינני מסכים לכך, אני מתעקש שיש גרעין אידאי משותף תחת מושג זה.
ברשימות הקודמות ראינו שרעיון הגאולה מופיע כבר בסיפור בראשית. בתיאור הבריאה מוצאים אנו את הקביעה האלוהית שכל דבר שנוצר בעולם הוא טוב, והכול יחד הוא "טוב מאד". תיאור זה הוא הרקע לפרשה הבאה בתורה – פרשת גן העדן, שבה מופיע הרע בפעם הראשונה. העולם שאנו חווים איננו עולם של "טוב מאד", אלא עולם של "טוב ורע" המשמשים בו בערבוביה, ולעיתים הצללים שבו מרובים מן האורות. הניגוד בין שתי הפרשות בא ללמדנו שהבריאה מניחה את עובדת קיומה של תוכנית אלוהית לעולם שכולו טוב, אך כאשר תוכנית זו יוצאת אל הפועל והאדם מופיע – אזי מופיע גם הרע. תיאור בסיסי זה מהווה את המצע להגות היהודית מהמקרא ואילך.
ברשימה הקודמת הבאתי בפניכם את פירושו של ר' אברהם בר חייא. לפי הבנתו, התורה מציירת בפנינו מצב אידיאלי שיש בו רק טוב, המסומל על ידי עץ החיים, ומנגד מצב ריאלי המסומל על ידי עץ הדעת, שיש בו גם טוב וגם רע. אך התורה מלמדת אותנו שיחד עם החטא נולדו גם התשובה והגאולה – אפשרות השיבה לגן העדן. זו משמעות הביטוי "יום שכולו טוב" – יום שבו יתממש ניצחונו של הטוב על פני הרע. בעולם שלנו קיומם של טוב ורע הוא עובדה, אך המקרא מסרב להשלים עם עובדה זו ומעמיד בפנינו תקווה לעולם אידיאלי שכולו טוב. זוהי ההגדרה הבסיסית ביותר של רעיון הגאולה. העולם הרע איננו אלא שלב ביניים בתהליך. בעתיד הרע ייכחד, "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".
מהנצרות ועד המרקסיזם
מתוך הבנה בסיסית זו, רעיון הגאולה הולך ומתפתח בכיוונים שונים והופך רב־ממדי. כיוון אחד שלו מקבל ממד היסטורי, בכך שאנו מביעים את תקוותנו לגאולת העם ולגאולת האנושות. הגלות מייצגת את הרע ואת המלחמות, ובפרט את הסבל של עם ישראל. הגאולה פירושה תיקון הגלות ושיבת עם ישראל, ועימה גם חזון אחרית הימים, כאשר "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
אולם לגאולה יש ממד נוסף, והוא התגברות על הרע שבטבע ועל המוות. "וגר זאב עם כבש" הוא משל לשלום העמים, אולם גם הבנה שיש רוע ואלימות המובנים בטבע. חזון הנביאים מדבר על גאולה שמשמעותה התגברות על רוע זה וטרנספורמציה לטבע אחר, טוב יותר.
ביהדות ממדים אלו של הגאולה משלימים זה את זה, אולם בנצרות הופיעה שלילה של הממד ההיסטורי של הגאולה. הנצרות העבירה את הגאולה כולה אל מחוץ להיסטוריה. לפי הנצרות המשיח כבר הגיע, אולם ההיסטוריה המשיכה את מהלכה הרגיל. ה"גואל" הגיע, אך העולם לא נגאל. הדיכוי והעבדות, העוני והסבל, החורבן והגלות נמשכים. מנגד קמו תנועות אשר לקחו לעצמן את היסודות של הגאולה ההיסטורית במנותק מההקשר הדתי שלהם. מהצד השמאלי זהו המרקסיזם, המדבר על גאולת העולם כולו תחת שלטון אחד, ומהצד הימני התנועות הלאומיות והלאומניות.
בהקשר זה, המרקסיזם מהווה פרדוקס מיוחד במינו. מצד אחד הוא קיבל את האקסיומה הדרוויניסטית שאין בריאה ושהתפתחות העולם היא תוצאה של מקריות. מצד שני, המרקסיזם אימץ את גישתו של הפילוסוף הגל, עליה עמדנו בעבר, שההיסטוריה מובילה את עצמה לגאולה בתהליך הכרחי. ההיסטוריה העתידה כבר כתובה, והסוף הטוב הוא תוצאה ידועה מראש. שלא כהרצל, יכול היה קרל מרקס לומר: בין שתרצו ובין שלא תרצו, אין זו אגדה.
נחזור למושג הגאולה ביהדות. היו גישות ביהדות שהדגישו דווקא את גאולת הפרט. הן טענו שגאולה זו לא שייכת רק לעתיד, אלא יכולה להיות מושגת גם בהווה. רעיון כזה נוכל למצוא בגישה המיסטית של עולם הקבלה ולאחריה החסידות. לא מדברים שם על שינוי ההיסטוריה ואף לא על שינוי הטבע, ולא מדגישים את העולם הרוחני שלאחר המוות. בעולם שלהם, החוויה המיסטית נתפסת כגאולה שאליה אפשר להגיע כבר בעולם שלנו. משמעותה היא אפשרות הגילוי וההתחברות אל העולם האמיתי הנסתר מאיתנו, שהוא עולם טוב.
רעיון זה של גאולת הפרט, אך בלבוש וצורה שונים, מצוי גם במשנתו של הרב סולובייצ'יק, שהוא נציג בולט של הזרם האקזיסטנציאליסטי הדתי. בספרו "איש האמונה" הוא מבין שהאדם עשוי להגיע לגאולה הפרטית שלו דרך סוג מסוים של מפגש שהוא יכול לחוות בינו ובין הא־לוהים.
ארבע לשונות של גאולה
באופן כללי נוכל לומר שלפנינו ארבעה ממדים של גאולה: גאולת היחיד, העם, האנושות והטבע. גאולת היחיד מדברת על התגברות על הרע הפרטי דרך האמונה בהישארות הנפש, גאולת העם מדברת על שיבת עם ישראל לארצו, גאולת האנושות מדברת על חזון של שלום בין העמים באחרית הימים, וגאולת הטבע מדברת על העולם הבא שבו אין רע ואין מוות.
את ארבעת הממדים האלו אפשר לחלק לשני צירים. הציר הראשון הוא היסטורי, ומתאר את הגאולה במסגרת העולם הקיים וחוקי הטבע שלו. זוהי גאולת עם ישראל והאנושות כולה. הציר השני הוא על־היסטורי ומתאר מעבר לעולם אחר, עם טבע שונה מהעולם שלנו. כאן משתקפת שאלה יסודית של העולם המשיחי: היכן תתממש הגאולה? האם הגאולה פירושה תיקון העולם הזה, או שמא מעבר לעולם אחר, שאיננו בדיוק עולמנו הגשמי הנוכחי?
המסורת היהודית הקלאסית, זו של המקרא והתלמוד, דנה אמנם בארבעת הרעיונות הללו, אך לא כתוכנית מסודרת אחת. ההגות היהודית לדורותיה ניסתה לחבר ביניהם בתוך מערכת רעיונית אינטגרלית אחת. דוגמה לכך היא מפעלו של ר' סעדיה גאון, המנסה ליצור אינטגרציה ולתאר רצף היסטורי עקבי של המאורעות העתידים להתרחש. עוד על רעיון הגאולה, ברשימה הבאה בע"ה.
