השיבה לגן עדן: בין עץ החיים לעץ הדעת

על רקע ימי בין המצרים מבקש אני לעסוק ברשימות הקרובות בנושא הגאולה והמשיחיות. נפתח בפירוש מופלא לסיפור גן עדן של החכם היהודי מברצלונה, בן המאה ה־12, ר' אברהם בר חייא. הפירוש נמצא בספרו "מגילת המגילה", ולדעתי שיטת הפרשנות שלו הינה ייחודית ומזכירה במידה מסוימת שיטות ניתוח מודרניות של טקסטים.

ר' אברהם בר חייא מפנה את תשומת ליבנו לדבר מעניין. כשהתורה מספרת שהקב"ה מניח את האדם בגן עדן, הדבר מתואר עם שלושה פעלים: "וַיִּטַּע ה' אֱ־לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב, ח), ואחר כך נאמר: "וַיִּקַּח ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

תיאור העברת האדם לגן עדן כולל שלושה פעלים: ה' שם את האדם, לוקח אותו ומניח אותו. מדוע? ר' אברהם מפרש שיש כאן רמז לשלשת העניינים אשר יעברו על האדם בגן עדן. כלומר, גישתו הפרשנית היא שהתורה במהלך הסיפור רומזת למה שעתיד לקרות בהמשך. וכך "וַיָּשֶׂם" מתייחס "על תחלת יצירתו אשר העמד בה בגן עדן, כדי להיותו חי ולא תחול עליו מיתה"; "וַיִּקַּח" – רומז לכך שלאחר מכן האדם יילקח מגן עדן, וגם לכך שהאשה לקחה מהפרי האסור, "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל". הפועל האחרון, "וַיַּנִּחֵהוּ" – רומז לכך שאם האדם יתקן את מעשיו הוא עתיד לחזור לגן עדן ולנוח בו, ועל כן כתוב 'וינחהו' חסר, "כדי שיהא האדם ממלא את החסרון הזה במעשיו הטובים ובהם יזכה לגן עדן".

בפירוש זה, מעבר לרעיון הספרותי המעניין, יש גם חידוש רעיוני חשוב. האדם אומנם גורש מגן עדן, אך הוא יכול ועתיד לחזור אליו, דרך מעשיו הטובים ודרך שמירת התורה והמצוות.

עולם התמורות

נמשיך הלאה בפירושו. אחת השאלות הקשות בסיפור גן העדן היא הבנת מהותם של עץ החיים ועץ הדעת, ובמיוחד ביחס לעץ הדעת, המכונה "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". מה משמעות הדבר? הפרשנות הקלאסית הייתה שעץ הדעת מקנה לאדם את הדעת, ולכאורה ללא החטא, הוא לא היה זוכה לכך. אך ר' אברהם מציע פירוש אחר לחלוטין:

עץ החיים הוא העץ אשר בו החיים והבינה והחכמה והאור, וכל המדות הטובות, ואין בו מדה אחת שאינה טובה ומשובחת. והזוכה לעץ הזה הוא זוכה למעלת העולם העליון והמלאכים. ועץ הדעת טוב ורע הוא העץ אשר הזוכה בו והמתחבר אליו, הוא מבין וחושש בכל תמורי העולם אשר הם מתחלפים בו, שהם טוב ורע וחיים ומות וכל הדומה להם.

ר' אברהם מחדש כאן חידוש יפה. הוא שם לב לעובדה שעץ החיים מתואר בתורה כעץ עם תכונה טובה בלבד, בעוד שעץ הדעת מתואר עם תכונות טובות ורעות מעורבבות זו בזו. זהו המפתח הפרשני להבנת מהותם של העצים וההבדל ביניהם. עץ החיים מסמל את הטוב, ועץ הדעת – את הערבוב של הטוב והרע.

ר' אברהם משתמש בביטוי "תמורי העולם" – מלשון תמורות. מה הכוונה? מושג זה נמצא כבר בספר היצירה, ספר היסוד הקדום של הקבלה. לפי ספר היצירה, בנוסף לארבעת הממדים של העולם – אורך, רוחב, עומק וזמן – קיים ממד חמישי, והוא הממד של הטוב והרע. אולם בממד זה קיימות תמורות. הטוב והרע עשויים להתהפך ולהתערבב. בספר היצירה הדבר מסומל באמצעות היפוכי אותיות. למשל, המילה "ענג" יכולה להתהפך ל"נגע". לפי הקבלה, זה המצב בעולמנו שבו הטוב והרע מעורבבים זה בזה. פעמים רבות הטוב לא מופיע כשלעצמו אלא עם רע, ולהפך. הטוב גם יכול להתהפך ולהפוך לרע. במקרים רבים ההבנה היכן נגמר הטוב ומתחיל הרע היא משימה קשה.

בהמשך מתייחס ר' אברהם לפרשנות המקובלת לעץ הדעת ודוחה אותה:

והקדמונים פרשו עץ הדעת מלשון הדעת והבינה. והנכון בעיני לפרשו מלשון החששא וההרגשה, חצוב מן "וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת" (שופטים ח). ויהיה הדעת – דעת הגוף. ואיני רואה לפרשו מלשון הדעת והבינה, מפני שהמלאכים יודעים הטוב והרע… והאדם דומה למלאכים בדעת הטוב והרע… ולא תוכל לומר שאדם הראשון לא היה מכיר בין טוב לרע, כי הקב"ה נפח בו נשמת חיים… ואם לא היה מכיר בין טוב לרע לא היה ראוי לאזהרה ולא למצוה שיהיה ענוש עליה…

כך, בביטוי "עץ הדעת" אין הכוונה שהוא מקנה ידע קוגניטיבי, פילוסופי, על טוב ורע. ידע זה יש גם למלאכים, והוא כבר היה לאדם קודם לחטא. מדובר כאן על "דעת" במשמעות אחרת, שגם היא מופיעה במקרא. הכוונה לידיעה מלשון תחושה. כמו שגדעון עשה לאנשי סוכות: "וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת". כבר בפרשתנו נאמר "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" – ואין מדובר על ידיעה אלא הכוונה שהם הרגישו את עירומים:

וכן תהיה מפרש "וידעו כי ערומים הם". והכירו הזיקת האויר עליהם, והרגישו שהם ערומים, ויתפרו עלי תאנה להרחיק ההיזק מהם. ואילו היה פירושו מלשון הדעה, כגון ויבינו, היה לו לומר ויראו כי ערומים הם, כי הבנת העירום היא בראיית העיניים.

כלומר, לאחר החטא אדם וחווה הרגישו את היותם חשופים לטבע, חשופים לסבל.

זהות ההפכים

הדגש בפירושו הוא בכך שעץ הדעת הוא ערבוב של טוב ורע, וכך יוצא שעץ הדעת הופך להיות עץ החיים והמוות, כפי שבאמת קרה. כשאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, החיים הפכו להיות קשורים עם המוות, בעוד שעץ החיים הוא עץ שאם אוכלים ממנו יש בו רק אחדות, וזה מתאר את המצב באחרית הימים.

רעיון זה של ערבוב הטוב והרע, החיים והמוות, שקיים בעולמנו, התפתח אחר כך בקבלה. אחד הרעיונות של הקבלה העתיקה הוא ה"השוויה", זהות ההפכים. רעיון ההשוויה הוא היכולת לנצח את התמורות, את הסתירות שיש בעולם, המתיחות בין טוב לרע ובין אמת ושקר. התשובה היא שהרע באמת איננו קיים, הוא נובע מנקודת מבטנו בעולם הסופי שבו אנו נמצאים. אבל מנקודת מבט של האינסוף, הרע איננו אלא אשליה והיא עתידה להיעלם.

"מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ר' אברהם ממשיך את שיטתו הפרשנית גם בפסוק זה, ואומר שהוא רומז לעתיד: האדם עתיד לאכול מעץ הדעת. אך זו גם נבואה לעתיד הרחוק יותר: האדם עתיד לאכול גם מעץ החיים, וזו תהיה הגאולה. עולם שאין בו את תכונותיו של עץ הדעת טוב ורע – את הרע המעורבב בטוב אלא את עץ החיים שהוא כולו טוב. בפעם הבאה בע"ה נראה כיצד פירוש זה השפיע על הרמב"ם.