ברשימה קודמת למדנו קצת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית האתאיסטית כפי שהיא באה לידי ביטוי למשל אצל סארטר. נקודת המוצא בפילוסופיה זו היא הקיומיות של האדם הפרטי. ראינו גם שבפילוסופיה זו ישנו חור שחור גדול, והוא מקומו ומעמדו של האחר ועצם קיומו של מוסר המחייב את האדם. ראינו גם כיצד מרטין בובר מקבל במידה מסוימת את עקרונות האקזיסטנציאליזם, אך מוסיף את עקרון המפגש בין האדם והאל, מפגש שהוא מקור החיוב המוסרי. הפעם מבקש אני להביא בפניכם קצת מתורתו של עמנואל לוינס, המתעמת אף הוא עם הגישה האקזיסטנציאליסטית ומציג פילוסופיה נגדית, אך שונה מהכיוון שאליו הלך בובר.
"אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ, אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ" – מילים אלו, מתוך שיר הכבוד, מבטאות את האינטואיציה התיאולוגית הבסיסית של לוינס: הא־ל מצוי מעבר לתפיסה החושית של האדם וגם מעבר לתפיסה השכלית. יתר על כן, הא־ל מצוי מעבר לקיום כ"ישות". מה שניתן לתפיסה אנושית איננו הא־לוהות, כי מה שניתן לתפיסה אנושית הופך מיד לישות. לכן אין כל אפשרות לבנות את הדת על אפשרות של חוויה אישית ישירה של הא־ל: לא על חוויה מיסטית בנוסח הקבלה והחסידות, ואף לא על חוויות דתית כפי שמתארים בספריהם ויליאם ג'יימס או רודולף אוטו. לפי לוינס, אין כל אפשרות לגלות את האל באמצעות חוויה אישית כלשהי.
בעניין זה קיימת הקבלה מעניינת בין לוינס ובין גישות קלאסיות בפילוסופיה היהודית, הטוענות שאומנם ישנה אפשרות של התגלות, אולם התגלות זו איננה של האל הנסתר ממש אלא משהו אחר. זה למשל מה שהביא את הקבלה לפתח את תורת הספירות, המתארת רמות שונות של נוכחות א־לוהית בעולם. לפי גישה זו, זהו המובן העמוק של ההכרזה המקראית "כי לא ראיתם כל תמונה". וכך, לפי לוינס, האינסוף, שנהוג לסמנו במתמטיקה באות 'א' גדולה, הוא האחר המוחלט: א־לוהים. איננו יכולים להכליל אותו במחשבתנו והוא איננו נוכח. אולם למרות זאת, הוא משאיר עקבות ואותם אנו יכולים למצוא.
הרושם שנשאר
רעיון זה הוא לדעתי המשך של המושג הקבלי "רשימו", מלשון רושם, המתייחס כפשוטו לרשמים שנשארו בנייר לאחר שהכול נמחק. הקבלה משתמשת במושג זה כדי לתאר את הרושם שעדיין נשאר לאחר שהאינסוף נסוג מהחלל, שנשאר כעת פנוי מנוכחותו. בשפה פילוסופית נוכל לומר שאנו מדברים על עקבות הטרנסצנדנציה שבעולמנו – העקבות של מה שמעבר לעולם הפיזי.
אינטואיציה זו שמפתח לוינס מקרבת אותו אל שיטתו של הרמן כהן. בניגוד למרטין בובר שהזכרנו, המדבר על אפשרות המפגש בין האדם והאל, לפי לוינס אין מפגש ישיר כזה. הרעיון הגדול של לוינס הוא שהאל מופיע בדרמה האנושית, כאשר האדם נפגש עם אדם אחר. האל מופיע ביחס שבין בני האדם. כיצד? לפי לוינס, זה בא לידי ביטוי בהופעת האתיקה, המוסר; מוסר שאיננו בנוי על אינטרסים או על הסדרים חברתיים, אלא מוסר עמוק הרבה יותר שהוא ביטוי לעקבותיו של הקב"ה בעולם. המוסר הוא אותו ה"רשימו" של מה שמצוי מעבר לעולם ואף מעבר לזמן.
לפי לוינס, היחס אל האדם האחר והיחס אל האל מהווים שניהם יחס אל משהו אינסופי. את האינסוף של האל, האדם איננו יכול לתפוס כלל. האדם גם איננו יכול לתפוס את האינסוף המתבטא באחר. למרות זאת, בניגוד לאל שאיננו רואים, את פניו של האחר אנו רואים. כשאני רואה למשל את האחר בוכה, ומשהו מתרחש בי, נוצר בכך יחס וקשר כלשהו אל האינסופי. מה שאין כן ביחס לאל, ששום יחס אליו איננו אפשרי.
כאמור, לוינס ממשיך כאן מסורות פילוסופיות ותיקות. הוא יוצא כנגד הדגש על המושג "קיום" – "אני קיים" – שהוא מילת המפתח בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שנקודת המוצא היחידה שלה היא שהאדם הפרטי קיים. כך גם בנוגע לשיוך המושג "קיים" ביחס לאל. כבר הרמב"ם הסתייג מהגדרה זו וכתב: "כי המציאות אמנם תאמר … עליו יתברך (הקב"ה) ועל זולתו בשיתוף גמור". כלומר, אנו מייחסים את המושג מציאות, או קיום, גם לקב"ה וגם לישויות אחרות, אבל הרמב"ם אומר שזה איננו נכון; המושג מציאות וקיום המתייחס לקב"ה איננו זהה למושג זה ביחס לאדם ולעולם.
בעניין זה היה ויכוח גדול בין הרמב"ם ובין תומאס אקווינס, שהתיאולוגיה שלו שמה במרכז את קיומו של האל כישות. הרמב"ם, לעומת זאת, הסתייג מכך והלך בכיוון של תיאולוגיה שלילית, כלומר להגיד מה האל איננו (איננו גוף וכו').
במידה מסוימת, מחלוקת זו חוזרת בעימות בין לוינס כנגד האקזיסטנציאליסטים דוגמת סארטר ולפניו היידגר, שמדגישים את האדם כישות בעולם. לוינס לעומתם רואה באחר את הביטוי למה שמעבר לישות הפיזית, משהו השייך לעולם הטרנסצנדנטי, העולם שמעבר. לוינס טוען שהפילוסופיה המערבית בדורות האחרונים הייתה ניסיון להרוס את מושג הטרנסצנדנטיות. דוגמה לך היא התפתחות הפנתאיזם – הרעיון שהאל הוא חלק מהעולם. זו הייתה תורתו של שפינוזה. לוינס הולך בעקבות הרמן כהן וטוען שפנתאיזם כזה אינו אלא המשך של האלילות הקדומה.
אחריות אינסופית
לפי לוינס, במוקד המפגש בין האדם והאחר נמצא המוסר, שהוא הרושם שהותירה האלוהיות בעולם. מכאן גם נובעת הגדרה שונה ועמוקה יותר של המוסר. זה איננו קוד התנהגות שרירותי שהאנושות החליטה עליו, כפי שטוענים האקזיסטנציאליסטים. זה גם איננו מוסר שהוא תוצאה של תהליכים כפי שלומדים בפקולטות לסוציולוגיה, פסיכולוגיה או היסטוריה. זהו מוסר המגיע מהעולם שמעבר, מעקבות הא־לוהות. המוסר שלוינס שם בפנינו דורש מאיתנו אחריות אינסופית כלפי האחר.
לדעתי, זהו המשך לכיוון שניתן לכנות "מוסר חסידי" בעולמם של חז"ל. זו עמדה הדורשת שלמות ואידיאליזם, ולעיתים קבלת החלטות קיצוניות ביותר. מוסר זה דורש מהאדם להעדיף בכל מצב את האחר על פני טובתו שלו. אך האם באמת אפשר לנהוג במוסר זה בחיים הממשיים, או שמא יש לגזור מהאינסופי משהו עבור הסופי והמוגבל? אולי יש צורך ליישם במוסר את המושג הקבלי של "צמצום"?
לדעתי אכן הדבר כך. בעולם המעשי אנו חייבים לצמצם את החובה האינסופית של המוסר. ואפשר לעשות זאת בשתי צורות שונות: האחת מתוך עצם ההגדרה של מוסר אינסופי זה, והשנייה מתוך התפשרות עם ערכים נוספים. עוד על כך בע"ה בפעם הבאה.
