ארבעה נכנסו בפרדס: האם המים הם רק אשליה?

בגמרא במסכת חגיגה מובא מדרש קלאסי זה:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (בבלי חגיגה יד)

ההמשך ידוע; כולם נפגעו חוץ מרבי עקיבא. הפעם ננסה ללכת בעקבות פירושו של הרמב"ם. הרמב"ם לשיטתו רואה במדרשים פתח להבנת סודות המקרא, וגם בסיפור זה הוא רואה פירוש לנאמר במעשה בראשית. אך כדרכו הרמב"ם איננו מגלה את הסודות, רק רומז לפתרון.

ננסה תחילה להבין את דברי ר' עקיבא על פי מה שנראה כפשט הדברים. ר' עקיבא עסק במיסטיקה. בחזונותיו הוא ביקר בעולמות העליונים, והוא נותן כאן סוג של הדרכה לחבריו הרוצים בכך אף הם. מה הדגש בדבריו? "אל תאמרו מים מים". אתם תגיעו למקום של שיש טהור, תחשבו שאתם רואים שם מים, אבל אלה אינם מים. זוהי גם אזהרה מפני הסכנה שבמים המדומים האלה, ואכן האחרים נפגעו. איך אפשר להינצל? אם מבינים שבאמת אין שם מים, שהם רק אשליה, רק משהו שנראה כמים. הפטנט הוא להתעלם מהמים, להיות בתודעה שאין שם מים.

כאן בא הרמב"ם ונותן פירוש אחר לחלוטין. הרמב"ם מתנתק מהבנה מיסטית כזו של הדברים, ומפרש את המדרש בכיוון התיאולוגי. כידוע, הרמב"ם במורה הנבוכים משקיע מאמץ רב כדי להרחיק את האמונה היהודית מההגשמה. הוא עושה עבודה רבה כדי להסביר שביטויים כמו "יד ה'" או "עין ה'" אינם אלא מטאפורה. בכיוון זה יפרש הרמב"ם את הדברים הללו של ר' עקיבא. כאמור, הרמב"ם חשב שהמקרא מסתיר סודות, ושהמדרשים מפרשים קצת מסודות אלו. את המדרש הזה הוא קושר למעשה בראשית, ובפרט לפסוקים העוסקים במים.

סוף העולם

בפירושו למעשה בראשית, אומר הרמב"ם דבר מעניין:

וגם זה סוד גדול, שכל מקום שתמצאהו אומר ויקרא אלהים לכך ככה, אינו אלא להבדילו מן הענין האחר, אשר שתף ביניהם בו שם זה (מו"נ ב, ל).

הכוונה היא שבכל פעם שמופיע בפסוקי מעשה בראשית שהקב"ה קורא למשהו בשם, אז הוראת המילה שהייתה קודם הוראה מסוימת, הופכת כעת למשהו אחר ומקבלת הוראה אחרת.

כך גם ביחס למושג "מים". התורה הרי פותחת ואומרת: "וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". זהו ביטוי גשמי לכאורה ביחס לקב"ה. ובהמשך נאמר: "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ". מכאן מסיק הרמב"ם שהמים שמעל הרקיע אינם כמו המים שמתחת הרקיע, ובלשונו:

אינה הבדלה במקום – שנעשה זה למעלה וזה למטה וטבעם אחיד. אלא פירושו שהוא הבדיל ביניהם ההבדלה הטבעית, כלומר בצורה.

זו אינה הפרדה מרחבית בין המים למעלה והמים למטה, אלא הבדלה מהותית. המים שלמטה אינם המים שלמעלה. יש ביניהם רעיון משותף כלשהו, אבל הם אינם אותו חומר. בעצם, המים אשר מעל הרקיע אינם חומר בכלל.

מדוע זה חשוב כל כך? צריך להבין שעבור הרמב"ם, שחי בעולם של האסטרונומיה האריסטוטלית, מה שמעל הרקיע זה כבר מחוץ לעולם החומרי. הם חשבו שהעולם מורכב מגלגלים שעליהם יושבות הפלנטות, השמש והירח. הכוכבים נחשבו בקצה, בגלגל האחרון. זה היה בשבילם קצה העולם. מעבר לכך אין כלום. אגב, הם חשבו שלעולם יש סוף, אבל שהזמן הוא ללא התחלה וסוף. הרלב"ג התייחס לכך ושאל: מדוע אתם אומרים שהזמן הוא אינסופי, בעוד שהעולם הוא סופי? לכן הוא טען שגם הזמן הוא סופי ושהוא התחיל בנקודה מסוימת. לעומת זאת, ר' חסדאי קרשקש הלך בכיוון ההפוך וטען שגם העולם הוא אינסופי כמו הזמן.

שם משותף, מהות שונה

נחזור לדברי ר' עקיבא. אומר הרמב"ם כך:

הנה נתבאר כי חומר מסוים היה משותף וקראו מים. ואחר כך נבדל בשלש צורות, ונעשה דבר ממנו – "ימים", ודבר ממנו נעשה "רקיע", ודבר ממנו נעשה מעל אותו הרקיע… אבל לעניין שאותו אשר מעל לרקיע נקרא מים – בשם בלבד. לא שהוא מין המים הללו.

הרמב"ם טוען שיש שלושה סוגי מים: המים שמהם עשוי הרקיע; מים מסוג שונה שמהם עשוי הים, על פי הפסוק "וַיִּקְרָא אֱ־לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" – מתן השם על ידי הקב"ה מסמל שאלו מים מסוג אחר; והחשוב ביותר – המים שמעל הרקיע. אלו כבר אינם חלק מהעולם הפיזי שלנו, והם רק חולקים את אותו שם אך לא את אותה מהות. וממשיך הרמב"ם:

כבר אמרוהו גם חכמים ז"ל. אמרו במאמרם: ארבעה נכנסו לפרדס… אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים… התבונן נא אם אתה מאנשי ההתבוננות, כמה באר במאמר זה, והיאך גלה את כל הדבר.

כאן טוען הרמב"ם שהמדרש בא לבטא בדיוק את הרעיון הזה ביחס למים. ר' עקיבא אומר שאסור לפרש את המילה מים שבתורה, המתייחסת למים שמעל הרקיע, כאילו היא זהה למילה מים שמתחת לרקיע, בעולם הפיזי שלנו. "אל תאמרו מים מים", אל תגידו שהמים כאן והמים שם הם זהים. מבחינה סטרוקטורלית מסוימת אכן שניהם מים, אולם הבסיס החומרי הוא שונה.

מהו החומר העליון? מהם אבני השיש הטהור? את זה הרמב"ם לא גילה. הוא לא רצה למסור את כל האינפורמציה. אבל הוא גילה סודות אלו לתלמידיו, ועל כמה מהסודות הם קצת כתבו. תלמידיו הראשונים היו כנראה אומרים שהאבנים מסמלים את ה"צורות". בפילוסופיה היוונית מדברים כידוע על חומר ועל צורה. הצורה היא משהו אבסטרקטי, רעיוני, לא חומרי.

אולם מעניין שהקשר בין אבנים למים קיים כבר במקרא, ולכך הרמב"ם היה בוודאי מודע. בישעיהו לד, בנבואת החורבן על אדום, נאמר: "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ". "קו" מזכיר את "יקוו המים", וכבר חז"ל דרשו "יקוו המים" – שהקב"ה שם גבול למים; קו מלשון קב (מידת נפח). ו"תהו" מזכיר את התהום עם המים שבו. וכך, מה שאנו פוגשים בעולם זה אבנים וגם מים. אכן גם למעלה יש אבנים ומים, אך שם הם אבני שיש טהור, והמים אינם מים. בעולם התחתון יש אבני בוהו בתוך מי התהום, הכול גשמי. ולמעלה יש אבני שיש ומים שמהותם שונה לחלוטין. הם אינם חלק מעולם החומר שאנו מכירים, ואי אפשר לדבר על שום דבר גשמי בהקשר לא־לוהים.