סדר זמנים: במקרא יש משמעות לכל "קריאה", בעיקר בחגים

ספר ויקרא נפתח בקריאה של ה' למשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". במקרא, המילה ויקרא משמשת גם לקריאה בשם, כמו "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ" (בראשית ה, כט) ובעוד מקומות רבים.

בפרשת המועדות שבלב פרשת אמור, הקריאה מופיעה כמילה מנחה לא פחות מ־11 פעמים. הנה כמה מהן:

מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי… שַׁבָּת הִיא לַה' (כג, ב-ג).

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (שם, ד).

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ (שם, כא)

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' (שם, לז).

אל הביטוי "מקרא קודש" אנו מתוודעים כבר בציווי על חג המצות, בספר שמות. ניתן להבין שהכוונה היא לקריאה לקודש, היינו לשביתה ממלאכה: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות יב, טז). אך מהי אותה קריאה המודגשת כל כך דווקא בספר ויקרא, ואינה קיימת בפרקי המועדים בספרים האחרים?

חז"ל מפרשים את הקריאה כהכרזה ציבורית, העוברת אל כל העם בישראל ובתפוצות בנוגע לראש החודש, על מנת שניתן יהיה לקבוע את המועד במועדו. לקריאה־הכרזה של בית הדין מעמד הלכתי מחייב, גם אם הדבר שנוי במחלוקת: "שנאמר 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם' – בין בזמנן בין שלא בזמנן" (ראש השנה כה, א). הציווי על הקריאה מעביר את האחריות לקביעת תאריכי המועדות אל הסנהדרין.

מחג קציר למתן תורה

מבחינה זו, קריאה זו מתחברת אל המופע הראשון של המילה "ויקרא", באחד הפסוקים הראשונים בתורה: "וַיִּקְרָא אֱ־לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". הקריאה הא־לוהית איננה רק קריאה בשם; היא בריאה ויצירה של מציאות בעולם. הקריאה בשם היא קביעת מהות קיומית ראשונית. אם כן, כשאנו קוראים בשם מועד כלשהו, אנו בוראים ויוצרים אותו בכל פעם מחדש ויוצקים לו תוכן ומהות.

מעניין שחכמים אכן "קראו" – הרחיבו את מהותם של החגים המקראיים. הם חיברו בין המשמעות החקלאית שלהם למשמעות הרוחנית שלהם, כגון ללימוד התורה בחג מתן תורה. חכמים נתנו למועדים שם נוסף, שהשפיע על מהותם ועל הדרך שבה אנו חוגגים אותם היום. אינו דומה חג מתן תורה לחג הביכורים במשמעותו החקלאית והחברתית כפי שהיא מבוארת במקרא: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא כג, כב). באותו אופן, אינו דומה ראש השנה ליום התרועה המקראי, שמחת תורה לשמיני עצרת ועוד.

לעומת החגים, שהאחריות על קביעתם היא של עם ישראל, השבת קבועה וקיימת בכל יום שביעי בשבוע. ובכל זאת, עלינו לצאת בקריאה גם לקראת השבת. גם בשבת אנו שותפים בקריאה לקודש, ביציקת התוכן ובקביעת המהות.

המילה מועד חוזרת באופנים שונים שבע פעמים בפסוקים. שורש המילה הינו י־ע־ד, ולה שני פירושים השלובים זה בזה: חג, וזמן. הקשר בין המועד במשמעות חג, למושג מועד במשמעות של תאריך, ברור ועולה באופן בולט מהפסוקים. החג מקבל תוקף ומשמעות מקריאת התאריך שלו.

שימוש נוסף למילה מועד אנו מכירים מ"אוהל מועד", שנקרא כך מלשון היוועדות: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל, לו). אוהל מועד הוא מקום המזומן למפגש עם הקב"ה, ואם כך, גם החג, המועד, הוא הזדמנות להתוועדות עם הקב"ה בעבור כל אחד ואחד מעם ישראל. המילה מועד מדגישה את הצורך שהחג יהיה במועדו. רק אם התאריך מדויק תהיה התוועדות, מפגש וקשר עם הקב"ה כבאוהל מועד. השותפות בקריאה, בדיוק המועד, היא שיוצרת את המפגש עם אלוהים.

השורש י־ע־ד מחזק את החיבור שבין החג לתאריך. אנו מייעדים־מייחדים זמן, והופכים את המועדים במעגל השנה לימים של קריאה לקודש ולהנכחת מציאותו של הקב"ה בעולמנו, על ידי הקריאה החוזרת. בבואו לארץ, עם ישראל עלול לשקוע בחיי היומיום החקלאיים התובעניים, ולשכוח מי מנהל את העולם. על ידי לקיחת האחריות והקריאה, הופך העם את חייו לחיי ייעוד ומשמעות רוחנית.

קריאה משותפת

על שלושת הרגלים אנו מצווים כבר בספר שמות. הציווי הראשון על יום הכיפורים מופיע בפרשת אחרי מות, כחלק מהמענה לצורך להתקרב אל הקודש בעקבות חטא נדב ואביהוא. רק בפרשת אמור אנו מצווים באופן מסודר על כל המועדים, ומתוודעים לראשונה לראש השנה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (כג, כד).

עתה יש סדר במועדים, כל חג בזמנו ובמועדו. הפרשה מדגישה את התאריכים המדויקים של המועדים, וישנו פירוט של הקורבנות. בחג הסוכות פירוט המצוות נרחב במיוחד. בחג הביכורים מושם דגש רב על כך שהמועד יהיה במועדו, ואנו סופרים מדי יום לקראתו. יש ציווי לקריאה בעצם היום, שנקבעה כנראה על ידי חז"ל כמקרא ביכורים: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם… וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שם, טו-כא).

פרשת המועדים נותנת לנו את האחריות לשותפות בקריאה לקודש, והזדמנות לחיים של ייעוד ומפגש עם הקב"ה לאורך מעגל השנה.