בסיפור "מפלצת המקדש", המופיע באסופת הסיפורים של פרימו לוי, הסופר היהודי־איטלקי ניצול אושוויץ (חלק מהסיפורים מתורגמים לעברית לראשונה, חלק עברו רענון), יוצאים שני חוקרים למקדש טרסה מרטירס בטולדו, ספרד. מקדש שניצב על כנו מאות שנים, מוקף צמחייה עבותה. לא מדובר במסע אנתרופולוגי לקהילת ילידים באמריקה או באפריקה, אלא ללב ליבה של אירופה. כשהם מגיעים למקום, השניים מבחינים כי את המקדש סובבים קבצנים בעלי חזות מאיימת. משהו בהם נראה חצוף ותוקפני. לא ברור אם מדובר בפושטי יד רגילים או שמא בקבצנים מבחירה. כשאחד החוקרים מביע תמיהתו נוכח התופעה במקום שיופיו ייחודי, עונה השני: "הם מחכים למפלצת, הם מחכים שתצא. הם באים כל ערב, מאז ומתמיד, הם מעבירים כאן את הלילה, ובאוהלים יש להם סכינים. הם מחכים מאז שקיים המקדש. כשהמפלצת תצא הם יהרגו אותה ויאכלו אותה ואז יירפא העולם, אבל המפלצת לא תצא לעולם".
אבל המפלצת כן יצאה, והם לא הצליחו לאכול ולהרוג אותה. המפלצת שיצאה באה לידי ביטוי בחלק הראשון של הקובץ, המכונה "עבר קרוב". הוא מכיל טקסטים קצרים, שבחלקם ניתן למצוא דמויות שהופיעו גם בכתבים אחרים של לוי כמו "השוקעים והניצולים", "הזהו אדם" ועוד. בקובץ זה, כמו ברוב כתביו הבדיוניים לכאורה, לוי לא נותן למפלצת את מה שהיא רוצה באמת: להביס את רוחו, לשנות את מהותו כאדם.
באותה מידה גם אין בו הצורך להרוג, לאכול את המפלצת ובכך להציל את העולם. המפלצת תכלא אותו, תשים אותו במחנה עבודה, תרעיב אותו, תעמיד אותו במצבים בלתי נתפסים, היא אף תוכל להמית אותו פיזית, אבל הוא תמיד יציב כנגדה דמות של מנצח. יתרה מכך, באותו חלק ראשון המוקדש לסיפורים שמתרחשים במחנה העבודה, לנאצים אין כמעט ייצוג מפלצתי כפי שניתן לצפות. קיומם לעיתים כמעט ערטילאי, כמו איזה כוח טבע שרירותי הקיים בעולם.
לוי מעולם לא היה גרפיקאי של זוועות. משהו באופיו כמו דחה רגשות של שנאה או יצר נקמנות. זה לא שהוא ניחן בכושר הסתגלות תודעתי נדיר, והוא גם לא היה מהסוג המתעקש ליפול לתוך אשליות הישרדותיות – לראות עוולות ונוראות ולהתמודד עמן בזכות נרטיבים חלופיים. הוא לא היה תמים, הוא ידע בדיוק היכן הוא נמצא ומה קורה סביבו. ממש כפי שהוא מתאר את דמותו של באנדי, בסיפור "התלמיד": "היה לו כישרון יוצא דופן להיות מאושר: הדיכוי, ההשפלה, המאמץ, הגלות, נראו כמחליקים על עורו כמו מים על סלע… הם טיהרו אותו, זיקקו בו את יכולתו המולדת לשמוח".
את לוי לא מעניין המנגנון הגדול, האטום, האכזרי והידוע לכול, אלא המנגנון הקטן של הפרט, של האדם. ברגעים לא מעטים בקובץ, הקטסטרופה לא קשורה כלל לנאציזם, לכובש, למלחמה הגדולה, למחנה העבודה וההשמדה, אלא לאדם שלידו. האדם טומן בחובו קטסטרופה, אבל אותו אדם הוא גם שמביא אותך כמעט לא להרגיש בה, הוא הגורם לך להיות יכול ומוכן בכל רגע נתון לראות גם את היפה, האצילי, האנושי שלא נשחק נוכח הנסיבות. את טרסה מרטירס, בלי קבצנים ששומרים שהמפלצת לא תצא.
כשהעולם יוצא מדעתו, כשאנשים ניתקים ממחייתם וממשפחתם ומכבודם העצמי ומושלכים למכלאות, כשהכול סביב שותת דם, לוי הולך כנגד הסחף. לא מתוך אידיאליזם מנומק או אלטרואיזם אד־הוק, אלא מתוך אינרציה, כי תמיד ישנו סדק, "פער ביקום השחור שמעך אותנו, פער דרכו יכולה לעבור התקווה". תמיד בתוך הבוץ, הרפש והניוון, הקרב על כל קליפה והכלכלה השלמה הנסובה סביב פיסות לחם, ישנו רגע של חסד.
כמו בעמ' 22, כאשר אחד האסירים שולף מכיסו חצי תפוח. "הוא פרס ממנו פלח ונתן לי אותו, וזו הייתה הפעם היחידה באותה שנה של מאסר שטעמתי פרי. לעסנו בשתיקה, קשובים לטעם החמצמץ היקר כמו לסימפוניה". התמונה הזו, שבה שני אסירים יושבים וחולקים תפוח במחנה השמדה, היא אולי התמונה המזקקת יותר מכול את יצירתו של לוי. גם נוכח הזוועות שבהן חזה, הוא מעולם לא ביקש גן של שושנים, טרסה מרטירס, לשנות את העולם, אלא בענווה, בפשטות, לשבת עם אדם חביב ולחלוק עמו תפוח.
או רגע אחר, שבו אחד האסירים מספר לחברו את סיפורה (החצי מומצא) של לילית. מוקף גדרות תיל, פקודות בגרמנית וריח בשר חרוך, הוא טוען כי ראה אותה כאן באושוויץ. דומה כי הוא יודע שאין זה נכון, אך חלק מאותו חסד, מאותה אכילת תפוח, היא היכולת לספר סיפור, עשוי שברי מסורת ודמיון, כשהכול סביבך מדמם ואלים. "כל לילה היא קמה ועפה סביב בעולם, מרשרשת מול חלונות של בתים שיש בהם תינוקות שרק עכשיו נולדו ומנסה לחנוק אותם". באושוויץ לא היו בתים.
אחת הדמויות, שאף מעפילות על דמותו של לוי עצמו במובן זה, היא לורנצו, מתוך הסיפור "שיבתו של לורנצו". מדובר בדמות אניגמטית לעילא, הדוחה כל עזרה וכל ביטוי של קרבה ונמנעת במופגן מכל טובת הנאה. יתרה מכך, לא פעם לורנצו מסכן את חייו כדי לעזור לאסיר אלמוני שאין לו עמו דבר במשותף. בתום המלחמה יגלה פרימו שהוא עזר לאסירים רבים אחרים.
מנגד, לוי לא פוסח גם על דמויות פחות מפוענחות, אם כי הוא נמנע כמובן מהבינאריות הכה מתבקשת שבין טוב ורע. אחת מהן היא מרדכי חיים רומקובסקי, באמצעות הסיפור "מלך היהודים". רומקובסקי היה אחת הדמויות השנויות במחלוקת בתולדות השואה. הוא ניהל את גטו לודז' מתוך אותה תפיסה מעוררת קבס ש"אם אני לא אעשה זאת, מישהו גרוע יותר יעשה זאת". סגנון חייו היה רהבתני, עם מצפן מוסרי מפוקפק. הוא הצליח לבנות בגטו חיים ציבוריים וקהילתיים ולהשליט סדר שלא היה קיים בגטאות אחרים. היו בתי מלאכה, צרכנות ומשטרה. הוא דגל תחילה בתפיסה שלפיה אנשי הגטו יעבדו בלי לעורר עניין ובעיות לגרמנים, והגרמנים מצידם לא יפריעו לחיי הגטו. רומקובסקי שילם על כך מחיר והושפל ללא הרף על ידי הנאצים. עם תחילת יישומו של הפתרון הסופי הוא שינה באחת את תפיסת עולמו לחלוטין, והתגייס כולו למען הצלת יהודים מהתופת.
רגע אחד שקט
שני החלקים האחרים בקובץ – "עתיד אפשרי" ו"הווה נוכח" – מכילים טקסטים שמתארים את הווית החיים אחרי המחנות. עם זאת, הם חוזרים אליהם לא פעם בדרכים אלגוריות וחמקמקות. התחושה היא כי לוי אומנם עדיין חווה אותם, אך בניגוד לשורדים ספרותיים רבים אי אפשר לומר עליו ש"מעולם לא יצא משם". הדגשתי כי אלו טקסטים קצרים, לא "סיפורים" במובנם הקלאסי. מבלי לגלוש לשאלה מה הופך טקסט כלשהו לסיפור, והאם זה בכלל משנה – בהחלט אפשר לומר כי הן מבחינת סגנון הכתיבה, הן מבחינת המבנה והן מבחינה תמטית, כל הטקסטים בקובץ היו יכולים להיכתב רק על ידי פרימו לוי.
עין ביקורתית דווקאית יכולה להלין על כך שאין בהם שום דבר מפתיע, מטלטל, פרוזאי. הם לא מהודקים, תמיד נכתבים בגוף ראשון, ולא מעניקים את אותה חוויה שאמני סיפור קצר כמו אליס מונרו או ריימונד קארבר מעניקים. עם זאת, יהיה קשה לטעון נגד איכותם, כי אולי התשובה הנכונה ביותר לשאלה מהו סיפור קצר היא מה הטקסט משאיר אחריו; האם מעניין בכלל לקרוא אותו, והאם הוא מותיר אחריו משקע או שממה. אם הדבר יקל על מישהו, אפשר לכנותם "רשימות". כך או כך, גם אלה מתכנסים לפרויקט הגדול של לוי, שמן הסתם מעולם לא הצהיר עליו או הגדיר אותו אבל ביצע אותו ביצירתו – והוא פרויקט האנושיות. כפי שעשה ברומנים שלו וכן במסות שלו – שנדפסו לאחרונה בעברית תחת השם "מקצועות של אחרים"(הספריה החדשה) – כך הוא עושה גם ברשימותיו.
בעולם המתעד עצמו בעיקר דרך דרמות גדולות, מספרים כמו שישה מיליון, מילים מבחילות כמו ג'נוסייד, משפטי נירנברג וכיוצא באלה – פרימו לוי חש צורך לתעד אותו בדרך חלופית, להשאיר אחריו כרוניקות משלו. "רגע אחד שקט בבקשה. אנא, אני רוצה לומר דבר מה", כתב נתן זך וסחף תילי תילים של פרשנויות על שיר שכתב על אודות יחסיו עם אביו. היו שטענו כי המשפט התם, הפשוט, האלמנטרי כל כך של זך, מייצג את רצון הדובר האישי, הבלתי צעקני, העורפי, להשמיע עצמו ולו לרגע אחד בתוך הקקופוניה התרבותית. לוי אמנם לא ביקש זאת כך, אבל כל יצירתו היא התגלמות של המשפט הזה. אולי בלי הצורך להשתיק, כי העולם ממילא לא ישתוק לעולם.
"הזיכרון האנושי הוא מכשיר מטעה במרחקים ארוכים, במיוחד אם אינו נסמך על מזכרות חומריות", הוא כותב בעמ' 66. והטקסט הוא אכן מזכרת חומרית, כי כל הדמויות החד־פעמיות, שלכאורה לא עשו מעשים גדולים ולא הטביעו חותם על ההיסטוריה הקולקטיבית, דווקא כן עשו זאת, באנונימיות, בפשטות, בטבעיות. הם הפכו את הסיוט הגדול ביותר שאדם יכול לחוות, למעט פחות מסויט, עד כדי כך שלעיתים, ברשימות של לוי, ניתן לטעות ולחשוב כי מדובר בחלום. לא בכדי הקטע המסיים את הספר הוא ציטוט מתוך הסונטה הראשונה בקנצוניירה של פטררקה, "עד כמה העונג הארצי הוא חלום קצר".
