"ברוך הוא שנשא את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל מסגד הקצה אשר ברכנו את סביבותיו, להראות לו את אותותינו, שהוא השומע והרואה". כך נפתח הפרק השבעה־עשר בקוראן. מסגד הקצה שנזכר כאן מזוהה לפי רוב העולם המוסלמי כמסגד אל־אקצה, המוכר לנו מצידו השני של הכותל המערבי. ארץ ישראל, או בשם שבה היא מכונה לרוב על ידי ערביי הארץ, "פלסטין", אינה מוזכרת בקוראן כלל. המסגד מוזכר בו אומנם רק פעם אחת, אך הפעם הזו מספיקה בהחלט.
בניגוד לכלל הסכסוך עם ערביי הארץ, שאף שהוא מכיל אלמנטים דתיים, ביסודו הוא סכסוך לאומי – הר הבית הוא נושא דתי ביסודו. בכך נעוץ ההבדל המהותי בין השניים. קנה המידה הדמוגרפי ועוצמת המוטיבציה גדולים הרבה יותר כאשר מדובר בעניין דתי, המוחזק כקדוש עבור מאות מיליוני בני אדם. עיסוק עיקש במקום הוא כניסה לעימות עם כוחות גדולים מאיתנו בהרבה. מוטב לפיכך להימנע ממנו. האובססיה להר מזינה את הפרנויה של הצד השני, ועלולה להמיט עלינו חורבן.
האמירות הנשמעות כאילו הקריאה להימנע מפעילות יהודית־דתית בתחומי המסגד והר הבית מקורה בהלוך רוח גלותי – שגויות מיסודן. "שלילת הגלות", שהתנועה הציונית הטיפה לה, לא נבעה מתוך צורך לאשש או להילחם בשם איזו זהות דתית. למרות הניסיונות לשכתב או להגדיר מחדש מושגים ישנים בשם אירועים אקטואליים עכשוויים, האמת היא שהציונות כתנועה לאומית מעולם לא חתרה לעימות בין־דתי. להסתייגות מהמאפיין הדתי הייתה וישנה חשיבות קיומית. כאמור, במלחמת דת יחסי הכוחות ועוצמת המוטיבציה של הצדדים הלוחמים שונים לחלוטין. במקרה כזה אין לפרויקט הציוני כל סיכוי לשרוד.
הטענה איננה שברגע שנאמני הר הבית יחדלו ממעשיהם, הכול יבוא על פתרונו והסכסוך יגיע לקיצו. ודאי שלא. אך בהפסקת פעילותם יש פוטנציאל גבוה להשקיט את הרוחות ולהנמיך את הלהבות במידה משמעותית מאוד, ובכך להציל חיי אדם. כך יישאר הסכסוך בגבולותיו הלאומיים ויורחק מן התחום הדתי, הגדול ממנו בהרבה. אך אם הם ושכמותם ימשיכו לעשות את שהם עושים, עלול להיות לכך מחיר כבד שאי אפשר לעמוד בו. התעסקות עיקשת ואובססיבית בהר הבית, בהתעלם מן המסגד המצוי בו ומהרגשות העזים שהוא מושאם, כמוה כזריקת אבנים ומשיכה בזנב של חיה טורפת. התגרות מיותרת שסופה מוות אלים.
כמו מיסה בכותל
שוו בנפשכם מה היה קורה אילו זרם נוצרי כזה או אחר היה מתעקש לנסות לערוך את טקס המיסה שלו ברחבת הכותל המערבי. האם הייתם מקבלים בשלווה חלוקת לחם ויין על ידי כומר באתר היהודי? חשבו מה היה קורה אילו אותם אנשים המשתייכים לזרם הזה, היו גם מכריזים בגלוי על שאיפתם להרוס את הכותל ולגרש את מתפלליו היהודים, ולבסוף להקים כנסייה גדולה במקומו. זהו למעשה המצב באל־אקצה. אותם קומץ קיצוניים אינם מבקשים לבקר במקום מתוך כבוד והבנה למצב הנוכחי, המתקיים בו זה אלף וארבע מאות שנה, מאז המאה השישית לספירה. זאת למעט הפסקות קצרות, בעת כיבושי הצלבנים את הארץ.
אכן, הצלבנים ניסו גם הם לערוך מלחמת קודש על ירושלים, ואף הצליחו בה. אלא שניצחונם היה בעל תאריך תפוגה מהיר וקצר־טווח. צלאח א־דין הצליח לאחד מוסלמים מקבוצות אתניות יריבות, שהיו עסוקות בלהיאבק זו בזו, על מנת לשחרר את המסגד מן הפולשים אליו. לכל מי ששם אל ליבו את ההיסטוריה וחפץ ללמוד ממנה, ברי כי האינטרס הישראלי המובהק הוא לשמור את העימות שאנו מצויים בו בגבולותיו הלאומיים, כעניין פלסטיני מקומי, שכן בכוח המקום הזה ללכד את אויבינו לאגודה אחת ולעשות אותם לצורר ואויב חזק מולנו. מאות מיליוני מאמינים מוסלמים, ממרוקו ועד אינדונזיה, לא ישקטו אם יחול במקום שינוי משמעותי, והם ערים ומודעים לכך שהשינוי הזה עשוי להיות הדרגתי מאוד ומזדחל באופיו.
לצערנו, לכשל בהבנת מאזן הכוחות ובהתעלמות ממנו בשם קנאות דתית ישנם מספר תקדימים כואבים בהיסטוריה היהודית. גם בר כוזיבא מרד ברומאים, והוסיף למרוד פעם נוספת, ואף הצליח להניס אותם מהארץ ולייסד את המדינה היהודית לזמן קצר. אלא שלבסוף, החורבן שהמיטו הרומאים על יהודה, שהפכה עם תום המרד לפלשתינה, היה כה מוחלט עד שעברו כמעט אלפיים שנים עד שהמדינה היהודית קמה מחדש. אותם כוחות שגרמו להחרבתה של יהודה בעבר עלולים לעשות זאת שוב. הקנאות המשיחית היהודית התאפיינה מאז ומתמיד בחתירה אחר מימוש יעדיה בכל מחיר, תוך התעלמות מוחלטת ממאזן הכוחות המתקיים בפועל והסתמכות עיוורת על הנס שלא הגיע. לא הייתה כל סיבה לסבור שהרומאים, שהחריבו את יהודה פעם אחת, נחלשו פתאום בכוחם הצבאי שישים שנה מאוחר יותר.
יהיה מי שיטען כי אין זה משנה, משום שמבחינת הערבים אין הבדל בין יישוב ארץ ישראל על ידי יהודים לתפילתם בין כותלי המסגד. שניהם נחשבים, כביכול, לפרובוקציה באותו סדר גודל בעיניהם. לפי הטענה הזו, בשניהם כל התחשבות ברגשות הערבים היא תגובה פסיבית, סלחנית ופחדנית, שמקורה בהלוך רוח גלותי שטרם פשה מאיתנו.
אלא שזוהי טעות מוחלטת, שמקורה בבורות עמוקה בנושא. הטענה הזו אינה עומדת כלל כאשר לוקחים בחשבון את רגשות המוסלמים בפועל כלפי המקום. ישנה היררכיה של חשיבות בין סוגיות שונות, שהן בעלות ערך משתנה עבורם כערבים וכמוסלמים. אל־אקצא הוא אלוהים ואלוהים הוא הכול. הוא גדול מחיי העולם הזה. חייהם שלהם שווים בעיניהם פחות מהמסגד הזה, המוזכר כאמור בקוראן.
בין פיכחון לעיוורון
טענת נגד נוספת היא שמאז ומעולם היו קונספירציות ועלילות דם אודות המסגד, שמנהיגים ובעלי אינטרס הסיתו באמצעותם את ההמון הערבי על מנת שיצא ויתקומם ויטבח בשכניו היהודים. זה כמובן נכון. אלא שעם חלוף השנים אנו מתעקשים לאמת ולהצדיק, ובכך גם להחריף ולהעצים, את הפרנויה סביב המקום, במקום לנסות ולהשקיט אותה. מהמחתרת היהודית ועד תנועת נאמני הר הבית, ששאיפתם היא להרס המקום בשם חלומם לבנות בו את בית המקדש. הכול ידוע ובלתי ניתן להכחשה.
חשוב לזכור כי גם הרצחנות האדירה של האינתיפאדה השנייה – אינתיפאדת אל־אקצה – נבעה מהזעם של מה שבתקשורת הערבית כונה "הפלישה" של הפוליטיקאי הישראלי אריאל שרון אל תחומי המסגד. כמובן, אין בכוונת הכותב להצדיק את הרצחנות האכזרית של הערבים במהלך האינתיפאדה הזו, אלא אך ורק להבין את מקורותיה כדי שלא תישנה חלילה באלימות רבה יותר, שאחריתה מי ישורנה.
לכל אותם קנאים מוטלת עלינו החובה לומר את מה שכבר אמרו חכמים לרבי עקיבא: "עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא". עשבים בלחייהם של כל מי מבקש להמיט את הבית הזה על יושביו. מוטלת לפתחנו הבחירה בין פרגמטיות לקנאות דתית. בין פיכחון למשיחיות עיוורת. בין התגרות מיותרת וחסרת תועלת לבניין אמיתי של הארץ. ולבסוף בין חיים למוות. אם נתעקש על הבית השלישי המוחשי, נוותר על הבית השלישי המטאפורי במובן המשה דייני שלו. הבית הזה כבר עומד וניצב, ולמעשה הוא הבית האמיתי עבור כולנו. הוא מדינת היהודים. מי שיתעקש להסתכסך ולהיאבק בכוחות חזקים ממנו בהרבה, ימצא עצמו בוודאות פעם נוספת בחורבן ובגלות. לא תישאר כאן אבן על אבן.
