רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" – לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בָּעִקָּר, וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" – לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל.
הכול מכירים את התשובה המפורסמת והקלאסית לשאלה במה זכה ה"רשע" לכינויו. לפי תשובה זו, הסיבה נעוצה בכך שהוא החליט מראש לנטוש את דרך היהדות, ושאלתו "מה העבודה הזאת לכם" איננה שאלה של ממש כי אם הטחה שלא באמת מצפה לתשובה. לעומתו, היהדות מאמינה כי ישנם דברים שאינם נגלים במבט ראשון, ושגם אם אין אדם רואה תשובה ישירה לשאלתו – הרי שהתשובה אכן נמצאת אי שם.
אולם, האם אכן מוצדק לכנות אדם שכזה "רשע"? מדוע גישה אובייקטיבית זו, שאינה מניחה הנחות מוקדמות ומסתכלת רק על מה שהיא רואה למול עיניה, אינה גישה לגיטימית? יתרה מזאת, האם גישה מדעית טהורה שכזו, שאינה נושאת פנים אף למורשת אבותיה, וחותרת לאמת לשם אמת בלי הנחות מוקדמות– אינה אף חיובית ומבורכת? יש מי שיטענו כי זוהי עצם רשעותו של הרשע: התיימרותו לאובייקטיביות מוחלטת, ותפיסתו כאידיאל את היותו "חסר בית" רוחני, בעוד שהתורה הייתה מאז ומקדם ביתו ומבצרו של היהודי עלי אדמות, הנותנת לו משען במצוקותיו ומחסה בעתות צרה.
ברצוני להציע פירוש אחר, הן לשאלתו־הטחתו של הבן הרשע והן לתשובה הניתנת לו, ומתוכן לנסות ולהבין במה רשעותו. אפשר אולי לכנות קריאה זו "קריאה פוסט־מודרנית יהודית", ואם אכן כך היא, יהיו נא הדברים מוקדשים לזכרו הברוך של מורי הרב שג"ר, שהדברים המובאים כאן – ברוחו הם.
בימינו נראה שהתחדשה חלוקה לבן נוסף, הבן החמישי, זה שאיננו טורח אפילו להגיע לשולחן הסדר. על רקע דמותו, מתחדדת יותר השאלה מדוע מטיח הבן הרשע את שאלתו, אם ממילא אינו מצפה לקבל תשובה. הרי הוא יכול פשוט לשתוק, או לנהוג כמו הבן החמישי ולא להגיע כלל!
כדי להשיב על כך, אבקש להתמקד במימרת חז"ל המפורסמת: "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה" (סנהדרין סג ע"ב). הפירוש המקובל והידוע הוא שכדי לספק את שאריות המצפון והמוסר שלהם, עשו ישראל רציונליזציה של חטאיהם, וגיבבו אידיאולוגיה מגויסת שכל מטרתה הכשרת השרץ. את השאלה ששאלנו על הבן הרשע, אפשר לשאול גם על ישראל המתוארים כאן: אם ברצונכם לבצע מעשי עריות, עשו אותם בביתכם באין פוצה פה ומצפצף; מה כל כך בוער לכם לעשות אותם דווקא בפרהסיה?
בפשטות, נראה שרצונם של ישראל לבצע את מעשי העריות הנלוזים דווקא בפרהסיה, נועד לקבל אישור ציבורי לעניין. עצם קיומה של האידיאולוגיה המגויסת, של אותו צורך לקבל אישור, מלמד על חוסר ביטחון בסיסי ואי השלמה פנימית עם המעשה. חוסר ביטחון שכזה יוצר מטבעו גם צורך להיראות. אדם שנושא בקרבו בלבול רוחני אדיר, שמרגיש ויודע כי הוא חי בשקר ובטעות, ושהאידיאולוגיה שהוא נושא מזויפת ומלאכותית – נושא בקרבו פצע. ואדם פצוע זועק להתעניינות ולתשומת לב, זועק ליחס ולהתבוננות בפצעו. "הצילו! שימו לב אלי!", הוא קורא. ואין די בתשומת לב סתם. היא צריכה להיות מחבקת, עוטפת ואוהבת. וכדי שתהיה רחבה ככל האפשר, ינסה הוא לזעוק דווקא בפרהסיה, ברשות הרבים.
אלא שהמנגנון מקולקל. כפי שנערה מתבגרת עם מחסור באהבה וקבלה תנסה למצוא אותם בגופם של גברים "אוהבים" ו"עוטפים", נדמה כי אותו צורך באישור ואותה זעקה לאהבה וקבלה ימצאו מענה חלקי, קלוקל ומעוות במעשי עריות אורגאיסטיים, במעין "אהבה" ו"אחדות" מזויפים. דומה אף כי אותה עבודה זרה שהתחילה את כל העניין, גם היא אינה אלא ניתוב מעוות ומזויף של אותו צורך בסיסי באהבה וקבלה, שהוא בעצם צורך בקרבת אלוקים עוטפת, מכילה ומחבקת, שמשלא בא על סיפוקו התנחם באלילים למיניהם.
את אותה תובנה נוכל ליישם אף לגבי הבן הרשע. הטחתו באה בעיקר כדי "למשוך אש" – אש של יחס, של תשומת לב, חמימות ואהבה. ואדם שכזה, שבליבו פעור חור שחור של חוסר באהבה ושייכות, הולך עד הסוף, מוציא את עצמו מן הכלל ו"כופר בעיקר". כדי שישימו לב אליו, הוא חייב לפגוע במקום הרגיש ביותר, מקום שבו כבר לא ניתן יותר להתעלם מבן אובד זה.
זקוק לגאולה אחרת
בניסיון להעמיק גם בתשובה לרשע, נראה כי גם כאן אפשר להציע פירוש חדש ומהפכני: מהותה של התשובה מתמצית בנקודה שבה אנו אומרים – לרשע? לעצמנו? למישהו אחר? לכולם יחד? – "לי ולא לו". בעל ההגדה, או לחילופין עורך הסדר, הלוא הוא "נציג המסורת", מגיב לשאלתו־הטחתו של הבן הרשע בתשובה פשוטה: "לי". כאילו אומר הוא "בשבילי". בשבילי, היציאה ממצרים וקבלת תורה ומצוות הן אומנם עול, אולם עול אהוב ונחמד, לא "עבודה" מכבידה. לגבי דידי, חיים שכאלה הם חיים של גאולה. "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
"ולא לו". הבן הרשע, לעומת זאת, לא רואה בחיים שכאלה חיי גאולה, ועל כן "אילו היה שם לא היה נגאל". ודוק: לא נאמר "לא היה יוצא", כי אם "לא היה נגאל". איננו מוציאים את הרשע מגדר העם היהודי בעקבות כפירתו, ואיננו – למרות הפירוש הקלאסי – מכניסים אותו לקבוצת הרשעים שמתו בשלושת ימי האפלה במצרים ולא יצאו עם בני ישראל. הבן הרשע יצא גם יצא, אך הוא לא נגאל. ואכן, מוכרת לנו האבחנה בין ארבע לשונות הגאולה – "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי". היציאה היא השלב הראשון, והגאולה שלב מתקדם יותר. אפשר לצאת, אך עדיין לא להיגאל. בעבור הרשע, היציאה ממצרים והכניסה לעול תורה ומצוות איננה גאולה. הוא לא מוצא את עצמו שם. זה לא בשבילו.
הרשע אינו שותף לחוויית הגאולה משום שהוא צריך גאולה אחרת כרגע. הוא צריך תשומת לב אישית. הוא צריך אהבה וחיבוק. הוא צריך חיזוק. ועל כן, עונים אנו לבן הרשע: "לי" – כי זו האמת שלי. "ולא לו" – אתה, לעומת זאת, אינך רואה בחיי תורה ומצוות גאולה, וזה בסדר. אנו מקבלים זאת באמת ובתמים. כביכול מקבלים את כפירתו של הבן הרשע ומאירים לה פנים.
הארת פנים זו היא אמיתית ומהותית אך גם טקטית, ומטרתה להקהות – ולא לשבור! – את שיני "רשעותו", שכאמור כל מטרתה רצון למשוך תשומת לב, אהבה וקרבה. באמצעות מאור הפנים וההתייחסות המכבדת והמקבלת אנו "מקהים את שיניו" והטחותיו, ואפילו מקרבים אותו חזרה לזרועותיה המחבקות של התורה והמסורת [וכמאמרם המפורסם של דורשי הרשומות: אם נוריד מ"רשע" (570 בגימטריא) את "שניו" (366) נקבל "צדיק" (204)].
בכך יובהר עוד מדוע נוקט בעל ההגדה בלשון "לו" בתשובה לבן הרשע, ולא כפי שלכאורה היה מתבקש – "לך". הפנייה בגוף שלישי, שמיועדת לרשע ולשומע אחר כאחד, דווקא נותנת כבוד גדול יותר לטענת הרשע. היא מוציאה אותה מהתחום המצומצם של הוויכוח ביני ובינו, ו"זורקת אותה למים" של העולם החיצוני. בכך אנו מפגינים פעם נוספת את אמוננו ברשע ובטענתו ומתייחסים אליה ואליו בכובד ראש ובתשומת לב מתעניינת.
האם הרשע הוא אכן רק "קורבן של הנסיבות", וההתייחסות הראויה אליו היא רק אמפתית וחומלת? האם אין מקום להתייחסות קשה ונוקבת כלפיו? דומני כי הרשע זכה לכינויו החריף גם משום שבנוסף ל"נסיבות המקילות" ולמצוקה שאפשר למצוא בדבריו, יש נקודה אובייקטיבית שבה הרשע "איננו בסדר". בראש ובראשונה, בהטחתו הוא מבטא חוסר כבוד למסורת אבותיו, המסורת ששמרה על גחלת היהדות שלא תכבה ושאבות אבותיו הקריבו עליה את חייהם. "גם אם אינך רואה ביהדות חיי גאולה", אומרים אנו לרשע, "שים נא כבוד לה' אלוקי ישראל ותן לו תודה" (יהושע ז, יט).
הרשע חוטא בחטא חמור אף יותר. גם אם לא הייתה זו המסורת שלו ושל אבותיו, ואפילו אם היה גוי גמור מנותק משורשים יהודיים – עדיין היה עליו לכבד את אמונת היהדות, ולו מכיוון שזו אמונתו הממשית של הזולת, תהא לא מובנת לו ככל שתהיה.
כלומר, לפי הקריאה שהצענו, מדריכים אותנו חז"ל כי אפילו אם נקבל את כפירתו של הבן הרשע בנוסח "זו האמת שלי, וזו האמת שלך", ישנו סף בסיסי שעליו לא נתפשר. דרך ארץ קדמה לתורה, והיא הכבוד הבסיסי לדעה אחרת, אפילו – ודווקא – עקב שונותה.
אור יחזקאל הירש הוא מוסמך ומטפל בתורת הנפש לפי שיטת הבעל שם טוב
