מבט מעמיק על דרכי היטהרות הזב, הזבה והמצורע, מאיר מחדש את מושגי הטומאה והטהרה. התפיסה המקובלת רואה באדם הטמא מי שעשה פעולה או שנעשתה בו פעולה היוצרת מרחק בינו ובין הקב"ה. מרחק זה מוגדר כטומאה. פרשתנו מרחיבה את מושג הטומאה ומלמדת שהמרחק הנוצר בעקבות הטומאה אינו רק ביחס לקב"ה, אלא גם ביחס האדם לעצמו ולקהילתו; יש אדם טמא ביחס לקב"ה, יש אדם טמא ביחס לעצמו, ויש אדם הטמא ביחס לחברה שבה הוא חי.
תהליך טהרתו של הזב כולל ספירת שבעה ימים וכיבוס בגדים. אחריהם, ביום השמיני, הוא מתבקש להביא את קורבנותיו בפני הקב"ה:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן (טו, יד).
באופן דומה, גם הזבה שמתחילה את תהליך טהרתה, מתבקשת להביא אז את קורבנותיה:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שם כט).
בשני המקרים של הזב והזבה, התפרצות הטומאה באה מתוך גופם, והיכולת של אדם אחר להיטמא מהם מוגבלת מאוד. אדם נטמא מהם רק אם יצר עימם קשר ישיר באמצעות מגע, משא או משכב ומושב. גם תהליך הטהרה הוא אישי, וכולל פעולות פרטיות של הזב והזבה. לכן התורה מדייקת בציוויה אותם להביא את קורבנותיהם: "יקח לו", "תקח לה". סוף התהליך מעיד על ראשיתו. טמאי הזב והזבה מתבקשים להביא את הקורבנות בעבור עצמם.
התייחסות התורה לזב ולזבה מלמדת על מושג הטומאה ביחס האדם לעצמו. האדם מתבקש להתנהל בצורה מאוזנת ביחס לגופו; מחד, לא להיות מנותק מעצמו ומגופו, ומאידך לא להתעסק בגופו עיסוק יתר. בשעה שאדם מתנתק בצורה קיצונית מגופו, חכמי התלמוד מגדירים אותו כחוטא. מצד שני, בשעה שאדם מחובר לגופו בצורה מלאה הוא הופך לגופני וחומרי. הגדרה מחודשת זו מסבירה מדוע תהליך הטהרה של הזב והזבה מתמקד באנשים הטמאים עצמם בלבד.
קרבה מזויפת
טומאת המצורע שונה מהותית מזו של הזב והזבה. ראשית, השינוי מתבטא בחטאו של המצורע. חכמי התלמוד זיהו את חטאו של המצורע כפגיעה בקהילה:
מה נשתנה משאר טמאים… הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל (ערכין טז, ע"ב)
חטאו של המצורע הוא בכך שפגע בקשר בין איש לאשתו ובין הסובבים אותו. אמירת לשון הרע מפירה את האיזון החברתי העדין. טומאת המצורע באה כדרישה מהאדם להשיב את האיזון בינו ובין החברה. מחד האדם נדרש לשמור על קשר בינו ובין הסובבים אותו בקהילה, ומאידך עליו להיזהר מטשטוש הגבולות בינו ובין הקהילה שבה הוא חי. בשעה שאדם מדבר לשון הרע על איש באוזני אשתו או עם איש על רעהו, הוא מבקש לטשטש באופן מעוות את הגבולות בינו ובין חברי הקהילה שעליהם ואיתם הוא מדבר. אמירת לשון הרע נובעת מתחושה מזויפת של קרבה המאפשרת להגיד הכול לכול, תוך חדירה לגבולות אישיים או זוגיים.
טומאתו של המצורע היא ביטוי למרחק שנוצר בינו ובין החברה, ולכן עונשו הוא ריחוק ממנה. הניתוק מהמעגל החברתי בא לידי ביטוי במעגלי טומאה חמורים ורחבים יותר מהזב והזבה. המצורע מטמא בטומאת אוהל, שאינה מאפשרת כל חיבור או זיקה בין המצורע לקהילתו. המצורע חשוב כמת, מה שמלמד על אובדן המצורע מתוך קהל ישראל.
משום שמדובר בפגיעה חמורה של המצורע בחברה, תהליך חזרתו של המצורע נעשה באופן מתון והדרגתי. לאחר ישיבתו מחוץ למחנה הוא יצטרך לעבור הזאות דם, כיבוס בגדים, גילוח שיער וטבילה, ורק אז יותר לו לחזור למחנה.
הפרת האיזון
ואולם גם לאחר שיבתו אל המחנה נדרש המצורע להתעכב מחוץ לאוהלו שבעת ימים (ויקרא יד, ח). בשלב זה עליו להביא את קורבנות טהרתו, כפי שאומר הכתוב:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן.
השוואה בין הציווי להבאת קורבנות המצורע לעומת הציווי על הזב והזבה, מלמדת על הבדל משמעותי ביניהם. המילים "יקח לו" ו"תקח לה", שבלטו בקורבנות הזב והזבה, נעדרים מהפסוקים המתייחסים למצורע. נדמה שהיעדרות זו מלמדת אותנו שהפעם אין מדובר בקורבנות שמתמקדים באדם עצמו אלא בקורבנות כלליים. אמנם המצורע עצמו הוא שמביא את הקורבן, אולם מדובר בפעולה טכנית בלבד. מבחינה מהותית, כל הקהילה שותפה בהבאת קורבנות המצורע. וכך, אף שנראה שהמצורע עובר לבדו את תהליך הטהרה, בודד מחוץ למחנה, בפועל כל הקהילה עוברת יחד עימו תהליך של היטהרות.
מעתה ניתן לשוב ולהסביר את טומאת האדם ביחס לקונו באופן הדומה ליחס בין האדם לגופו ובין האדם לקהילתו. האדם נדרש לאיזון גם בקרבתו לבוראו. מצד אחד עליו להתקרב לקב"ה ולהידבק בו, אך מאידך עליו לא להתקרב יתר על המידה. הפרת איזון הקרבה לקב"ה, עלולה להביא אותנו לטומאה. שאיפתם של נדב ואביהוא לקרבת ה' הפכה לאש זרה, ובכך הפרו את האיזון העדין שצריך להיות בין האדם לקב"ה.
