הקריאה בפרשת תזריע מפגישה אותנו עם שלל נושאים שאינם מחמיאים במיוחד לגוף האדם: טומאת יולדת וקורבנותיה, נגעי העור, דיני צרעת, נגעי שחין, נגעי מכווה, נגעי מצורע, נגעי בגדים ועוד. הקריאה הזו יוצרת בנו אי־נוחות. מדוע התורה עסוקה בכל אלו? מה הערך בפירוט ההפרשות והמחלות היוצאות מגוף האדם?
התהייה צומחת מתוך התפיסה המקובלת בעולם הדתות, שלפיה העולם מחולק באופן דיכוטומי בין קודש לחול בשלושה ממדים: האדם, המקום והזמן. כך, ישנם אנשים קדושים, ולעומתם אנשים רגילים; ישנם מקומות שהם קדושים, ולעומתם מקומות שאינם קדושים; וכן ישנם רגעים רוחניים לעומת רגעים חולין.
לכאורה, החלוקה הבסיסית הזו קיימת גם בעולם היהודי. ישנו הבדל מבחינה רוחנית בין כהן ל"ישראל", ובין תלמיד חכם לבעל־בית פשוט. בדומה לכך, ישנו הבדל בממד הזמן בין שבת או יום טוב ובין סתם יום של חול. בנוסף, אנו מאמינים שישנו הבדל בין מקום המקדש ובין שאר המקומות בארץ ישראל, ובין ארץ ישראל לעולם כולו. ההבדלים הללו אינם אמירה הצהרתית בלבד; הם יוצרים הבחנות נורמטיביות משמעותיות ואף השלכות הלכתיות בחיינו הרוחניים, ביחס לאותם מקומות, אנשים וזמנים.
בנוסף לחלוקה שתיארנו לעיל ישנה חלוקה נוספת בין גוף האדם לרוח האדם. החלוקה המקובלת רואה את גוף האדם כדבר ארצי ונמוך, ואילו רוח האדם מאופיינת כדבר נעלה ונאצל. התפיסות הדתיות המקובלות תבעו מהאדם לעבוד את בוראו באמצעות רוחו, נפשו וליבו.
שלושה ממדים
פרשת תזריע מחדשת בהקשר הזה שתי תובנות רוחניות בעבודת ה': התובנה הראשונה היא ביטול החלוקה בין גוף האדם לרוח האדם בעבודת האדם את קונו; התובנה השנייה היא ביטול החלוקה בין קודש לחול בכל שלושת הממדים: האדם, המקום והזמן.
התובנה הראשונה נלמדת מהתיאור הרחב שהתורה מקדישה להפרשות האדם ומחלותיו. בכך היא מלמדת שהאדם נדרש לעבוד את ה' גם באמצעות גופו. עבודת ה' כוללת עשייה שהגוף עצמו משמש בה כאמצעי וכמטרה רוחנית בפני עצמה. במובן הזה, אין הבחנה בין גוף לרוח. הגוף הוא חלק מעבודת הא־לוהים.
כדי להבין את התובנה השנייה בדבר ביטול החלוקה בין קודש לחול בממדים שונים, נפתח בתיאור הפסוקים ביחס לצרוע:
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (יג, מה־מו).
התורה מתארת אדם פשוט ורגיל, שגילה שהוא נגוע. אדם זה נמצא בביתו מחוץ לקודש, ובכל זאת תובעת ממנו התורה לשבת מחוץ למחנה. מה המשמעות של הוצאתו מחוץ למחנה?
מבט־על, על כל סוגי טומאת האדם, מגלה שהאדם שנטמא נדרש תמיד לצאת מחוץ למחנה. כפי שאומר הכתוב "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" (במדבר ה, ג). על כך נאמר בגמרא: "תן מחנה לזה ומחנה לזה" (זבחים קיז, א).
כוונת הדברים היא, שאף שישנה הדרגה בין טומאה לטומאה, בכל זאת תמיד נדרש האדם שנטמא לצאת מחוץ למחנה. אדם שנטמא בטומאת מת נדרש לצאת ממחנה שכינה והותר לו להישאר במחנה לוויה. אדם שנטמא בטומאת זב נדרש שלא לשהות במחנה לוויה, אולם הותר לו לשהות במחנה ישראל. הקיצוני ביותר הינו המצורע, שבו פתחנו. כאן נדרש האדם לצאת מכל שלושת המחנות, ועליו לשבת בדד מחוץ למחנה.
לא לכוהנים בלבד
בעקבות חכמי המדרש, רוב הפרשנים מסבירים את הדרישה לצאת מחוץ למחנה כעונש. ובלשונו של הרמב"ן: "וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו".
עם זאת, נראה שיש בדינים אלה משמעות מרכזית נוספת לעבודת ה' שלנו, הישראלים. בשונה מדתות אחרות, שבהן הציווי לקדושה ולטהרה חל על הכהן ומשפחתו לבדם, התורה מצווה כי כשם שהכהן נדרש להיות במצב של טהרה וקודש, גם האדם הפשוט נדרש להיות במצב של טהרה וקדושה. לכן מרחיבה התורה בפסוקים רבים העוסקים בטהרתו של האדם הישראלי.
דרישה זו באה לידי ביטוי גם בממד המקום. קדושת המשכן אומנם נמצאת בצורה מרוכזת במשכן, אולם היא מתפרשת מהמרכז החוצה אל כלל מחנות ישראל. קדושת המקום נמצאת בדרגות שונות גם במחנה שכינה, לוויה וישראל. על האדם לדעת שגם במחנה ישראל הוא נמצא בקודש, ועליו להתאים את עצמו בהתנהגותו למקום הקדוש. לכן בשעה שהוא נטמא עליו לצאת מחוץ למחנה; לא כעונש אלא בשל אי התאמה בין המציאות האישית שלו ובין המציאות הפיזית־רוחנית שבה הוא חי. אי ההתאמה היא שדורשת ממנו לצאת ולשבת בדד מחוץ למחנה.
בנוסף, גם לממד הזמן ישנה משמעות. לאורך כל הפרשה אנו רואים כי עניין הזמנים מלווה את הנגעים: "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים" (יג, לא); "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם לב); "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית" (שם לג). התורה באה לבער ממחשבתנו את התפיסה כי רק בקודש ישנה משמעות רוחנית לזמן, ואילו מחוץ לקודש, הזמן הוא חול או לפחות ניטרלי. השימוש בזמן גם במחנה ישראל מלמד אותנו שיש לו משמעות רוחנית גם מחוץ לקודש.
"תורת ישראל", בשונה מ"תורת כוהנים", ניתנה לבני אדם בשר ודם, שחיים במרחבי הזמן והמקום הריאליים. על האדם הישראלי לחתור לעבוד את ה' במרחבים אלו.
