השאיפה אל הקודש היא נעלה, אך יש להציב לה גבולות

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (ט, א).

היה זה יום דרמטי בחיי האומה, יום שכולו חרדת קודש וציפייה להשראת שכינה. "ויהי" של סיום בנייה ויצירה, והשראת שכינתו של הקב"ה כבימי בריאת העולם שנאמר בהם "וַיְהִי אוֹר", "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר". ביום זה מצטווים אהרן ובני ישראל להקריב "לִפְנֵי ה'… כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט, ד). באיזו דרך ייראה ה'? אילו קורבנות יש להקריב כדי להשרות שכינה? משה יודע את התשובה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'".

בני ישראל, אהרן ובניו, מקריבים קורבנות כמצווה עליהם. אהרן אינו מסתפק בכך ומברך את העם. אך כבוד ה' אינו נראה. החרדה גוברת. משה ואהרן נכנסים כאיש אחד ("וַיָּבֹא") אל אוהל מועד. התורה אינה מתארת לנו מה נעשה שם, אך ביציאתם הם מברכים את העם. רק אז, "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

היום השמיני, יום של חרדת קודש ויראת הרוממות, עומד להסתיים, לאחר שהושגה המטרה וה' נראה אל בני ישראל באוהל מועד. אך במעבר חד, הדרמה מקבלת תפנית טרגית:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (י, א-ב).

שלוש פעמים חוזרות המילים "לפני ה'" בתיאור התמציתי של מעשה נדב ואביהוא. מילים אלו מביעות קרבה ואינטימיות עם ה', והתורה מרבה להשתמש בהן בתיאור עבודת הקורבנות: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'" (ג, א). הביטוי מתאר גם את הקשר העמוק של אברהם ומשה עם הקב"ה: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (בראשית יח, כב); "וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ" (שמות לד, לד).

מבקשים שכינה

אנו מציעים לראות את מעשיהם של נדב ואביהוא כ"קורבן" לפני ה', שבאמצעותו מתקדש המשכן. רמז לכך יש בתגובתו של משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י, ג).

חז"ל מציעים את האפשרות שמות נדב ואביהוא היה על מנת לקדש את שם ה' במעמד חנוכת המשכן:

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" – אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעוֹ עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר (זבחים קטו, ב).

הפסוקים בספר שמות, המהווים בסיס למדרש, מתארים מציאות אחרת של השראת שכינה:

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא־לוֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ־לוֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ־לוֹהֵיהֶם (שמות כט, מג־מו).

הקב"ה מתאר את מטרת בניית המשכן כמקום שבו "נועדתי", "ונקדש", "וקדשתי", "ושכנתי", "לשכני". לעומת זאת, בתיאור בפרשת שמיני תכלית יום חנוכת המשכן היא: "וירא כבוד ה'". מה ההבדל בין ראיית כבוד ה' לקידוש אוהל מועד והשראת שכינה?

בהבנה פשוטה, ראיית כבוד ה' עשויה להיות זמנית וחד־פעמית. בני ישראל ראו את כבוד ה' "כאש אוכלת" בהר סיני, ולא יספו. שכינה בתוכם וקידוש אוהל מועד, מהווים קשר בטוח ומבוסס לטווח ארוך. אנו מציעים שנדב ואביהוא חשו שמטרת היום לא הושגה. הקב"ה הראה את כבודו, אך לא שכן בתוך בני ישראל. הם הסיקו שעבודת הקורבנות לא נשלמה, ועל כן הקריבו עצמם למען קידוש ה' והשראת שכינה.

הוראות שנכתבו בדם

התורה אינה מקבלת את דרכם של נדב ואביהוא להקרבה עצמית, ומדגישה שזוהי אש זרה. בפרשת אחרי מות ניתנת הנחיה כיצד יש להיכנס אל הקודש: "וַיְדַבֵּר ה' אל משה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ… בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (טז, א־ג). בהמשך הפסוקים ניתנת הנחיה כיצד כל אחד מאיתנו יכול גם הוא לבוא אל הקודש, גם אם לא באופן פיזי. בעקבות מעשה נדב ואביהוא אנו מצווים על יום הכיפורים. ישנו יום אחד בשנה שבו אנו מתעלים לדרגת מלאכים ומתחברים באינטימיות "לפני ה'", מתוך עינוי והקרבה עצמית: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ… לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (שם, כט־לא).

השאיפה לקודש ולאינטימיות עם הקב"ה היא דבר נעלה, אך יש להציב לה גבולות ברורים. יש דרך לקדש שם שמיים שאיננה "אש זרה". התורה מציעה לתת ביטוי מעשי לרצון זה באמצעות הקרבת הקורבנות, עבודת יום הכיפורים ועוד.

מאז ומעולם חש האדם רצון להתמזג ולהתאיין מול האל. קורבנות האדם היו נהוגים בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. התורה מתמודדת עם הרצון להקריב את היקר מכול כבר בעקידת יצחק. אברהם מצווה להקריב את בנו אהובו, אך הקב"ה מורה לו לעצור. קורבן אדם אסור ביהדות. נדב ואביהוא מקריבים את עצמם לפני ה' כעולה וכקורבן, אך זוהי אש זרה.