המגזר הדתי־לאומי יצר סביבו בעשורים האחרונים סקרנות ציבורית רבה, והסיבה איננה רק הגידול הכמותי שלו, עקב נתוני ילודה גבוהים. הסקרים המתונים ביותר נותנים למגזר כ־11% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, בעוד סקרים אחרים מגיעים אפילו עד כדי 17%. אבל המספרים אינם העיקר. הסיבה המשמעותית יותר להתעניינות בציונות הדתית היא חדירתה, בשיעורים גבוהים והולכים, לתחומי השפעה מרכזיים: בשירות הצבאי, במערכת המשפט, במערכת הכלכלית ובפוליטיקה (הדברים נכתבים כשלראשונה, ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו הוא בן המגזר, וגם נשיא המדינה גדל בחינוך דתי־לאומי ובמשפחה קרובה לציבור הזה), ואפילו בתחומי התקשורת והתרבות, שבעבר הלא רחוק נחשבו מסוכנים לזהות הדתית.
לנימוק הזה אפשר להוסיף את העובדה שהציונות הדתית מזוהה, מבחינה פוליטית ותרבותית גם יחד, כאלטרנטיבה לאליטות השמאל החילוני שהנהיגו את המדינה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה, והמשיכו להנהיג אותה גם לאחר מכן בכל התחומים הלא־פוליטיים (משפט, כלכלה, תקשורת, תרבות ואקדמיה). במילים אחרות: הציונות הדתית נתפסת כמי שמציבה את האתגר המשמעותי ביותר, ובמובנים רבים היחיד, לדומיננטיות של השמאל החילוני באליטה הישראלית. מכאן החשש ממנה אצל רבים מבני "האליטות הישנות", כמו גם האהדה אליה אצל רבים מבני האליטות החדשות.
זו כנראה הסיבה להתעצמות הכתיבה המחקרית והעיתונאית על אודות הציונות הדתית בעשורים האחרונים. במסגרת זו אפשר למנות את מחקריו של פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, את ספריו של כותב שורות אלה, כמו גם את ספריהם של העיתונאים יאיר אטינגר ("פרומים") וחן ארצי־סרור ("הדתיות החדשות"). תרומה משמעותית למחקר התווספה בשנת 2014, כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם את תוצאותיו של סקר רב־משתתפים ורב־שאלות על אודות המגזר הדתי־לאומי. ממצאי הסקר הזה העניקו לראשונה נתונים ברורים על עמדותיהם של בני המגזר (על פי חלוקה פנימית של חרד"לים, ליברלים, ו"סתם" דתיים) בשאלות מדיניות, דתיות, כלכליות, חברתיות, חינוכיות וערכיות. זה היה סקר מכונן עבור כל חוקרי המגזר, כמו גם עבור כל המתעניינים בו מחוץ לשיח האקדמי.
חרדים מעניינים יותר
כעת בא אריאל פינקלשטיין ומוסיף למחקר נדבך חשוב במיוחד – לא סקר עמדות, אלא נתונים קשיחים על מצבם של בני המגזר בכמה שיותר תחומי חיים: שיעורם בכלל האוכלוסייה היהודית בישראל, מקומם במערכת החינוך, המסלולים שהם בוחרים בהם בתקופת השירות הצבאי, וגם אחריו; תחומי ההשכלה הגבוהה, המקצועות המועדפים ומתוך כך גם רמות השכר, ולסיום – הצצה אל האזורים האישיים יותר, ביחס למגמות הנישואים, הגירושים והילודה.
למרות גילו הצעיר למדי, פינקלשטיין מתבלט כבר יותר מעשור כחוקר חרוץ וחשוב בכמה תחומים משמעותיים: כחוקר במכון לאסטרטגיה ציונית הוא בחן כמה סוגיות חשובות בתחום דת ומדינה בישראל, בעיקר לגבי כשרות ועבודה בשבת; הוא המשיך בתחום הזה גם בעבודתו במכון הישראלי לדמוקרטיה, שם בחן את סוגיית שירותי הדת והמועצות הדתיות, וכיום הוא מתמחה שם בתחום החשוב של השלטון המקומי; ולתנועת נאמני תורה ועבודה הוא העניק שורה של מחקרים בתחום החינוך הדתי־לאומי. המחקר הנוכחי, המביא כאמור גודש עצום של נתונים שנלקחו מאינסוף דו"חות רשמיים ומחקרים של אחרים במגוון תחומים, הוא "ברכת הפרידה" המרשימה שלו מהארגון שבו עבד בשנים האחרונות.
כעיתונאי שאמון בדרך כלל על ריאיונות ישירים עם בני אדם ממשיים ולא על מחקרים סטטיסטיים, אני מוצא הפעם עניין וחשיבות עצומים בעולמם של הנתונים. מול סברות הכרס, טובות ככל שיהיו, ביחס לתהליכים חברתיים ומניעיהם, הנתונים מספקים לנו מידע "קשיח"; כזה המבוסס על עובדות. לספר הזה יש חשיבות רבה לא רק לחוקרים, אלא גם לכל מי שאוהבים להתבטא בענייני הציונות הדתית. וחשיבותו העולה של המגזר, כפי שהובהרה, הופכת כמעט את כל משתתפי השיח הישראלי למי שעונים על ההגדרה הזו.
למעוניינים להסתמך על עובדות, הספר מציע מגוון עצום של אפשרויות. למעשה, אין כמעט פרק בתוכו שהנתונים המופיעים בו אינם מפתיעים ומערערים במשהו את התמונה המקובלת בשיח הציבורי, כולל עצם התחושה הקיימת לעיתים אצל בני המגזר שהם המעניינים ביותר את עולם המחקר. זה נכון אולי לעשור האחרון, אבל פינקלשטיין מגלה שספרי נתונים דוגמת זה שהנפיק עכשיו מצויים זה מכבר ביחס לציבור החרדי והציבור הערבי, שבהיותם שונים מהמיינסטרים הישראלי באופן הרבה יותר מובהק מאנשי הציונות הדתית, מעניינים את המחקר לאורך תקופה ארוכה בהרבה.
בנים לומדים, בנות מתגייסות
כדי להמחיש את ה"סקופים" של הספר, לא אצעד בהתאם לסדר הכרונולוגי שלו, אלא אפתח בפרקים 8־6, שעוסקים בשתיים מהסוגיות השנויות יותר במחלוקת בין בני המגזר: שאלת ההפרדה המגדרית במערכת החינוך המגזרית, ושאלת מסלולי ההמשך שלאחר לימודי התיכון, שמסעירה בעיקר את הבנות ואת המחנכים והמחנכות שלהן.
והנה, כבר בשאלת ההפרדה (פרק 6) מפתיע פינקלשטיין ומגלה לנו שהדימוי הרווח בדבר הקצנה גוברת והולכת במגמות ההפרדה המגדרית, כבר איננו אקטואלי, לפחות בכל הנוגע לחינוך היסודי. בשנת 2000 למדו בכיתות מעורבות 57.3% מתלמידי היסודי בממ"ד, ובשנת 2017 הגיעה מגמת ההפרדה לשיא, כאשר רק 38.4% מתלמידי היסודי למדו בכיתות מעורבות. אבל מאותה שנה ואילך, החל שינוי מינורי במגמה: ב־2020, השנה האחרונה שנבדקה, שוב עלה מספר התלמידים בכיתות מעורבות ל־39.5%. המגמה בולטת במיוחד ביחס לכיתות א': בשנת 2000 עמד מספר תלמידי הכיתות המעורבות על 59.2%. מאז ועד 2012 חלה ירידה מתמדת, עד לשיעור מינימלי של 44.3%. אבל מאותה שנה ואילך שוב משתנה המגמה, וב־2020 מספר הלומדים במעורב כבר הגיע ל־46.6%. אפשר להעריך שהשינוי מתייחס לבתי ספר חדשים וצומחים, שמתחילים מכיתה א' וממשיכים הלאה, ומכאן שבשנים הבאות מספרם של הלומדים והלומדות במעורב בכלל המערכת ילך ויעלה.
נתון מעניין נוסף הוא המתאם בין כיתות מעורבות לכיתות שתלמידיהן באים מרקע סוציו־אקונומי נמוך יחסית. כך, למשל, התלמידים בבתי הספר הנפרדים מהווים 27.8% מכלל תלמידי היסודי בממ"ד, אבל רק 12.8% מבני השכבות הנמוכות במערכת. לעומת זאת, בבתי הספר שבהם כל הכיתות מעורבות לומדים 27.9% מתלמידי המגזר, אבל 60.7% מהם באים משכבות חלשות. הנתונים הללו מחזקים את ההנחה בדבר הקשר שבין חינוך נפרד והסתייגות מאינטגרציה, ובפרשנות קצת יותר חופשית אפשר לומר שהחינוך הנפרד מספק לצרכניו גם דרך לחמוק ממדיניות האינטגרציה.
מצד שלישי, דווקא תלמידי בתי הספר המעורבים מציגים הישגים טובים יותר בבחינות המיצ"ב, ומעידים על אקלים חברתי וסביבה פדגוגית טובים יותר מתלמידי בתי הספר הנפרדים. זה נתון שפינקלשטיין אינו יודע להסביר, אבל אפשר לשער שהוא קשור ליחס של זלזול מסוים במקצועות החול בבתי הספר התורניים, או להשקעה עמוקה יותר של צוות המחנכים במוסדות המעורבים, דווקא בגלל נתוני הפתיחה הקשים יותר.
פרק 7 עוסק בלימודים התורניים שלאחר התיכון, וגם בו יש כמה נתונים מפתיעים: שיעור הממשיכים לישיבות ההסדר עומד כבר כמה שנים על רמה יציבה של כ־29%, אבל זאת לאחר שכבר ידע תנודתיות גדולה יחסית, בין השיא אצל בוגרי שנתון 1997 (כ־34%) לתחתית בקרב שנתון 2001 (25.7%), בסך הכול ארבע שנים מאוחר יותר. נראה שבארבע השנים המדוברות חלה התנודה המפורסמת של פנייה מישיבות ההסדר למסלול המכינות הקדם־צבאיות. בתגובה לכך עשו רבני הישיבות התיכוניות מאמץ גדול להחזיר את המשקל לישיבות ההסדר, מאמץ שהצליח במידה רבה.
גם המכינות עומדות כיום באופן יציב למדי על כ־15% מבוגרי המערכת, ובמספרים מדובר על כ־1,000 תלמידים בשנה. לישיבות הגבוהות מגיעים, לעומת זאת, רק 9% מבוגרי המערכת. מה שאומר שסך הממשיכים בלימודים כלשהם אחרי התיכון מגיע ל־53%, כאשר כמעט מחצית מהבנים בוגרי החינוך הדתי לא ממשיכים בשום מסלול לימודים אלא מתגייסים ישירות לצבא. אצל הבנות, 12% ממשיכות אחרי התיכון במדרשה תורנית שאיננה כוללת שירות צבאי; עוד 3% ממשיכות במסלול המשלב לימודים ושירות צבאי, בדומה לישיבות ההסדר, והרוב המכריע (85%) אינו ממשיך במוסד לימודי כלשהו.
פרק 8 עוסק בשאלה הרגישה, במיוחד לגבי הבנות, של מסלולי השירות לאחר התיכון. מסתבר שבשנת 2000 כבר עמד שירות הבנות המתגייסות על קרוב ל־25%. העשור שלאחר מכן, עשור ההתנתקות, הביא לירידה דרסטית בשיעורי הגיוס, עד לרמה של 18.5% בלבד, ומאז חלה שוב עלייה הדרגתית, עד שבשנתון 2016, האחרון שנסקר בספר, הם כבר התקרבו ל־30%. השינוי הזה לווה כמובן בירידה מקבילה של הפונות לשירות הלאומי, מ־74.7% ב־2011 עד 67.5% בשנת 2016.
אצל הבנים אין כמובן טעם לציין את שיעורי כלל המתגייסים, שכצפוי הם גבוהים מאוד. לעומת זאת, בולט מאוד שיעור הבנים הדתיים בקורס קציני החי"ר; ב־2015 הוא הגיע לשיא של 37.6% מכלל בוגרי הקורס (אחוז הדתיים־לאומיים באוכלוסייה כמובן נמוך בהרבה). אבל מאז אותה שנה יש ירידה מסוימת בשיעור קציני החי"ר, ובמקביל עלייה קטנה בשיעור הקצינים הקרביים שאינם משרתים בחי"ר, ואף בשיעור הקצינים הלא קרביים. בשנת 2018 היוו בוגרי החינוך הממ"ד 34.8% מבין מסיימי קורס קציני חי"ר, 21.3% ממסיימי קורס קצינים ביחידות קרביות שאינן חי"ר, ו־15.6% ממסיימי קורס קצינים ביחידות שאינן קרביות.
החילון בירידה, ההישגים בעלייה
גם בפרקים העוסקים בסוגיות "נורמטיביות" יותר, כאלה שאינן מעוררות בהכרח מחלוקות אידיאולוגיות, יש לפינקלשטיין לא מעט חידושים. כך, למשל, הוא מגלה שהחילון במגזר – תופעה שזוכה לעיסוק נרחב במיוחד מאז שחדרו לעולמנו מושגים כמו דתל"שים ודתיי הרצף – נמצא גם כן במגמת ירידה בעשורים האחרונים. לפי הנתונים שהוא מציג, בקרב ישראלים בני יותר מ־50 שגדלו בבית דתי שיעור עזיבת הדת מתקרב ל־53%, בעוד בקרב הצעירים יותר שיעור העזיבה מגיע ל־30%, ובקרב בני העשור השלישי לחייהם שיעור החילון מגיע ל־26.3%.
אפשר אומנם לנסות ולהסביר את הנתון הזה בכך שלמבוגרים יותר היו שנים רבות יותר לממש תהליך של עזיבת דת, וייתכן שגם הצעירים של היום יגיעו בעתיד לנתונים דומים (אם כי תהליכים מסוג זה לרוב אינם מתחוללים בגיל מבוגר יחסית). אבל פינקלשטיין טוען שהנתונים האמיתיים של החילון בקרב הצעירים נמוכים אף יותר מהסטטיסטיקות הרשמיות, וזאת בגלל שתי טעויות אופטיות: האחת – ספירתם של מי שגדלו כדתיים ומגדירים את עצמם היום כמסורתיים, כמי שעזבו את הדת, בשעה שבפועל רק ההגדרה העצמית השתנתה ולאו דווקא אורחות חיים. השנייה – ההגדרה "עוזבי דת" נקבעת לפי סוג מערכת החינוך שבו גדל הנחקר, אבל בחינוך הממלכתי־דתי ישנם רבים שמלכתחילה באו מבתים חילוניים, ונשלחו לשם רק כדי "שיספגו קצת יהדות". לפי פינקלשטיין, אם כן, שיעורם של בני 18־46 שגדלו בבתים דתיים ואינם מגדירים כיום את עצמם כדתיים מגיע ללא יותר מ־20-15%.
אשר לאופיו של החינוך הממלכתי־דתי עצמו (פרק 3), פינקלשטיין מגלה ירידה מסוימת, אם כי של 2% בלבד, בשיעורו מכלל מערכת החינוך הישראלית. הוא גם מציין עובדה שכבר הזכרנו, ולפיה בין תלמידי החינוך הממלכתי־דתי יש שיעור גבוה יחסית של ילדי שכבות חלשות, אבל כשמדובר בתיכונים הסטטיסטיקה מתאזנת קרוב לנורמה הארצית הכללית. הוא לא מציע סיבה לכך, אבל זה כנראה נובע מהעובדה שהרבה הורים מסורתיים שולחים את ילדיהם לחינוך יסודי דתי, אך בתיכון אותם ילדים, ואפילו ההורים עצמם, כבר מעדיפים שילמדו במסגרות חילוניות.
בהישגי החינוך הממ"ד מצביע פינקלשטיין על עלייה הדרגתית מתמדת, עד שכיום, בניגוד לעבר, בוגרי הממ"ד עולים על בוגרי הממלכתי הן בשיעור הזכאות לתעודת בגרות, והן בשיעור התעודות העומדות בדרישות הסף של האוניברסיטאות. לעומת זאת כשמדובר במקצועות ספציפיים, הישגי התלמידים הדתיים במתמטיקה, ועוד יותר באנגלית, נמוכים בהרבה מאלה של בוגרי הממלכתי. בתחומי המדעים, אפילו שיעור התלמידים הלומדים אותם ברמה גבוהה נמוך בממ"ד מאשר בממלכתי.
שביעות הרצון של המורים והתלמידים גבוהה יותר בחינוך הממלכתי־דתי. גם תחושת הביטחון של התלמידים בבית הספר גבוהה יותר, אבל כשיורדים לרזולוציה של פגיעות ספציפיות, מתברר שבתחום האלימות הפיזית דווקא אין הרבה הבדלים, וההבדלים בולטים יותר לטובת הדתיים בפגיעות נוסח שיימינג וחרמות. גם המשמעת של התלמידים הדתיים נחשבת גבוהה יותר, ומנגד גם היקף האיחורים וההיעדרויות שלהם גבוה יותר.
הספר כולל עוד מגוון פרקים ונתונים מרתקים – על השינוי בהרגלי הילודה, בגיל הנישואים ובשיעורי הגירושים במגזר לאורך השנים (גיל הנישואים של הגברים עלה, אצל הנשים הוא ירד, ושיעור הגירושים נשאר יציב למדי); וכן על המקצועות המועדפים ללימודים אקדמיים ובשוק התעסוקה, ותוצאתם המתבקשת בנורמות השכר בציבור הדתי־לאומי (מעדיפים מקצועות בעלי אופי של נתינה ציבורית, ומשום כך רמות השכר נמוכות יחסית לעומת הציבור החילוני).
למותר לציין שלא מדובר בספר קריאה, שעשוי להיקרא בנשימה עצורה מכריכה לכריכה. זהו מחקר נתונים, שרוב עמודיו גדושים בטבלאות ומספרים. אף על פי כן, מסתבר שנתונים יכולים לספק לא מעט הפתעות, כך שלפחות למתעניינים המובהקים במגזר הדתי־לאומי מומלץ לקרוא אותו מהעמוד הראשון עד האחרון.
החברה הדתית־לאומית בנתונים
אריאל פינקלשטיין
נאמני תורה ועבודה, 2021, 378 עמ'
