היומן שמגלה את מלוא עוצמתו ואנושיותו הרכה של הרבי מלובביץ'

מאות ספרים נכתבו על חייו, פועלו, הנהגתו ותורתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון של חסידות חב"ד, שנפטר לפני פחות משלושה עשורים, בגיל 92. בשבוע החולף ציינו חסידי חב"ד את י"א בשבט, היום שבו קיבל על עצמו באופן רשמי את הנהגת חסידות חב"ד.

הרבי היה יחיד בדורו כמעט מכל זווית. תורתו הייתה רחבה מאוד, הנהגתו הייתה ייחודית, ורבבות אנשים מכל רחבי העולם ביקשו את עצתו וברכתו, בכתב ובעל פה. בשנות נשיאותו הראשונות המענה לפניות ניתן באופן המקובל אצל רבנים בכל המגזרים והחצרות, בפגישות אישיות או במכתבים. ברבות השנים והפניות, שהיקפם גאה מעל ומעבר למקובל בכל חצר אחרת, השתנתה הגישה והרבי החל לקיים "יחידויות כלליות". כלומר פגישות אישיות־קבוצתיות, שהפכו בהמשך למעמד חלוקת דולרים לצדקה.

על מפעל השלוחים חובק העולם של הרבי והשלכותיו על היהדות כולה כבר נכתב רבות. גם על המעורבות של הרבי בפוליטיקה הישראלית והעולמית, וחלקו באירועים דרמטיים שונים. נדמה שישנם רבנים גדולים שיכולים "להתחרות" ברבי באחד מן הענפים הללו, אך אין מי שמשתתף כמוהו בכל מקצי המרוץ האפשריים.

עבור רבים הפך הרבי לאבטיפוס מודרני של "הצדיק". דומה שעבור רוב היהודים בעולם, אם נבקש להגדיר מהו "רבי" תעלה דמותו של הרבי מלובביץ'. הפיכתו לדמות טיפולוגית כל־כך, לצד היותו הדמות הדתית המתועדת ביותר ברחבי המדיה, בסרטונים מלאי אנרגיה רוחנית מתפרצת וייחודית, הפכו את הרבי לאייקון רבני של ממש. אחרי כל זאת קשה כמעט לראות בו דמות אנושית, וקל יותר להבין מדוע חסידיו ראו בו משיח והתקשו להיפרד מתקוותם זו עם פטירתו.

יומנים גנוזים

ההקדמה הזו נחוצה כדי להבין את הייחודיות שבספר "המזכיר", שיצא לאור במהדורה חדשה לכבוד י"ט כסלו, חג החסידות, ומתאר את מסכת חייו של ר' לייבל גרונר, מזכירו של הרבי. הספר, ראשון בסדרת ספרים שעוד עתידים לצאת לאור, מציג את הרבי מנקודת המבט הייחודית של מזכירו האישי והקרוב אליו ביותר. גרונר ליווה את הרבי עוד מהתקופה שקדמה לעלייתו לנשיאות, ושנים רבות אחרי פטירתו עוד התבקש לומר "מה היה הרבי אומר" על כל סיטואציה.

ר' לייבל גרונר נולד בשנת תרצ"א למשפחה חב"דית שורשית. בניסן תש"פ הלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה, ונקבר בסמיכות לרבי מלובביץ' בבית העלמין בקווינס. בחגיגת בר־המצווה שלו, שהתקיימה בבית המדרש של חב"ד בניו יורק, השתתפו ונשאו דברים הרמ"ש (כך כונה הרבי מלובביץ' לפני הכתרתו לאדמו"ר) וגיסו הרב גוראריה, שניהם חתני הרבי הריי"צ – האדמו"ר הקודם של חסידות חב"ד. לפי אחת העדויות, דבריו של הרבי באירוע זה נמשכו יותר משעה. בגיל 18 כבר בחר בו הרבי להיות עוזרו בניהול הוצאת הספרים קה"ת. הקשר בין השניים הלך והתהדק עם פטירת הרבי הקודם, ובעיקר עם עלייתו של הרבי לנשיאות בשנת תשי"א, כשר' לייבל בן עשרים בלבד.

מאז אותו יום ועד ליומו האחרון של הרבי עלי אדמות, יותר מארבעים שנים לאחר מכן, לא משה ידו מתוך ידו, במסירות שלא תבייש סיפורי חסידים מהדורות הראשונים. אשתו של גרונר מספרת ש"התמסרותו לרבי הייתה כה גדולה, עד כי גם כשהיינו בפגישות הוא היה פונה לטלפון ציבורי, משלשל מטבעות ומתקשר ל־770 (מספר הבית של מרכז חב"ד בניו־יורק, שהפך לכינויו בפי החסידים) לברר אם הרבי זקוק לדבר מה". גרונר תיעד במשך שנים, ביומנים מיוחדים, את סדר יומו של הרבי. יומנים אלה לא פורסמו מעולם, ולפי האופן שבו החביאם נראה כי גם לא התכוון לפרסמם.

תמיד דופק בדלת

אחד המושגים היסודיים בתורת החסידות הוא ה"ביטול". החסידות תובעת מהאדם להתבטל לחלוטין לאלוקות, שהוא חלק ממנה, ולשמש שליח לעשות את רצונה בעולם הזה, "מרכבה לשכינה". הדגמה לתפיסת ה"ביטול" הזו מתקיימת גם ב"ביטול" של חסיד לרבו. אצל ר' לייבל גרונר ה"ביטול" הזה התממש באופן מובהק. יותר מ־70 משנות חייו הוקדשו לשמש את הרבי (כולל, כאמור, אחרי פטירתו). סיפורים רבים מבטאים את עוצמת הביטול והמסירות המוחלטים שלו כלפי הרבי.

למרות הפעמים הרבות מדי יום שבהן נכנס לחדרו של הרבי, בכל פעם היה נוקש ומחכה למענהו של הרבי: 'יע' (כן) ואז היה נכנס… פעמים רבות מספור היה יוצא מחדר הרבי לשניות ספורות, בהותירו את דלת חדר הרבי פתוחה במקצת, נכנס למשרדו, מביא מסמך או משהו אחר ונכנס שוב. בטרם כניסתו לחדר הרבי, היה שוב נוקש ומחכה למענה. ראינו על פניו שכל אימת שנכנס היה זה ביראה ובכבוד (עמ' 94).

המחויבות של גרונר לרבי הייתה מוחלטת וכללה מעורבות בכל פרט ופרט: הגשת הארוחות, הכנסת המכתבים, סידור ה"יחידויות", וההליך המוסכם של "הפרעה" ליחידויות שנמשכו מעבר לזמן שהוקצב להן. תפקידו כלל גם עדכון הרבי בפעילויות השלוחים, ועדכון השלוחים ברחבי העולם במשימות שונות ודחופות מהרבי. אם לא די בכל אלה, הוא גם חזר על שיחות חסידות שהרבי מסר. ר' לייבל לא היה "משמש" במובן הפשוט של המילה. הוא היה מקורב עד כדי כך, שבזמן הטיפול האינטנסיבי ברבי לאחר התקף הלב שחווה בשנת תשל"ח, הפקידה הרבנית בידיו את כל ההחלטות הנוגעות לטיפול הרפואי ברבי.

הקשר בין השניים היה דו־צדדי. ככל שגרונר התבטל בפני הרבי, הרבי הודה לו והוקיר את פעילותו. שכרו של גרונר היה זעום ולא הספיק לצורכי משפחתו, עד שבשנים הראשונות נאלץ לפעמים לקחת משרת הוראה נוספת כדי להתפרנס לצד העבודה עם הרבי. ברבות השנים דאג הרבי לצרכיו, ולפני חתונות ילדיו אף היה מקפיד לשלם את הוצאות החתונה, כדי שלא יהיה טרוד בגיוס הסכום הנדרש. נראה כי הרבי דאג וסייע לגרונר כמו לבן, שמעולם לא זכה לחבוק.

שהרבנית לא תדאג

הסיפורים הקטנים מחדרו של הרבי מגלים לנו צד שהיה פחות מוכר עד כה: הירידה המוחלטת לפרטי פרטים של כל דבר שבו עסק. הרבי מוודא כי האור מכובה וכי החלון סגור בכל פעם שהוא יוצא מחדרו. הוא מגיה כל אות שיוצאת בשמו, ובוחן בדיוק את לוחות הזמנים של הוצאת כתביו, או של כל אירוע אחר שבו השתתף. בסיום כל התוועדות שואל הרבי בפרוטרוט את גרונר על אודות כל אחד ואחד מן האורחים שהשתתפו – מי הוא ומהיכן הוא, והאם הבין את דברי התורה שנאמרו. הרבי עונה על כל מכתב שמגיע לשולחנו באופן אישי, ופעמים רבות אף מוודא כי התשובה נשלחת בהקדם האפשרי. הוא מבקש לעדכן את אשתו כשהוא נכנס להתוועדות ויוצא ממנה, כדי שלא תדאג, וכך גם כשהוא יוצא להתפלל על ציון חמיו וחוזר משם. ככלל, הוא מצוי בכל פעילות שמתרחשת תחת אחריותו.

אוהבי הרבי והמתעניינים בדמותו ימצאו בספר הרבה פרטים אישיים: מהאופן שבו התעניין בדברים, ועד ידיעות מה וכמה אכל וכמה ישן (הרבנית אמרה שמעולם לא ראתה אותו ישן ארבע שעות ברציפות), כמה טבילות הוא טבל במקווה (המון, עד שאי אפשר היה לספור בדיוק), וכיצד הקשיב ברדיו לשיעורים של מגיד־שיעור חב"די או לנאומים חשובים של מנחם בגין.

הריבוי האנקדוטלי בספר מציג בפנינו את הרבי לא רק במלוא עוצמתו אלא גם באנושיות הרכה שלו. הרבי אינו מתואר רק כמכונה רבת־פעילות וחסרת מעצורים אלא כאיש בעל לב חם, אוהב ודואג. הוא דואג למשפחתו, למזכיריו, לחסידיו, לתושבי ארץ־ישראל, ליהודים בכל מקום שהם, ולמעשה לעולם כולו.

חי מעזרה ליהודים

הפרק האנושי ביותר הוא הפרק הארוך והמפורט שמתאר את המאורעות שהתרחשו בין כותלי חדרו בחודשים שאחרי הושענא רבה תשל"ח, עת קיבל הרבי התקף לב שהשפיע עליו מאוד וגזר עליו מנוחה מוחלטת בת קרוב לחודשיים. הרבי סירב להתפנות לבית הרפואה, וחדר טיפול נמרץ עם טובי הרופאים הוקם עבורו בבית מדרשו, ב־770.

הרבי התקשה להשלים עם המנוחה שנכפתה עליו, עם השתלטות מכשירי הרפואה על חדרו, ועם המעורבות של זרים בסדר יומו. הוא ניסה לפרוץ את הגדרות ולשכנע את הצוות הרפואי לאפשר לו לחזור מהר יותר לתפקוד מלא. כמו כל חולה, ביקש הרבי להחזיר את השליטה לחייו, אך הצוות שדאג לו מאוד לא אפשר זאת. הרבי שיתף פעולה עם רופאיו תוך משא ומתן איתם וירידה לפרטים הרפואיים (ובעיקר תוך שמירה והקפדה יתירה על מיעוט פעולות בשבת), ובסופו של דבר הוכיח כי רק החזרתו לחיק חסידיו מאפשרת לו החלמה מלאה. הוא דרש לראות כל מכתב שמגיע אליו וטען כי "את החיוּת שלי אני מקבל מהעזרה ליהודים שכותבים לי, כיצד ניתן למנוע ממני זאת?" (303).

ר' לייבל גרונר קיבל לידיו את האחריות המלאה על הטיפול הרפואי ברבי, ועשה גם זאת במסירות שלא תאומן: "רעייתו של הרב גרונר מעידה כי 'במשך שישה שבועות רצופים לאחר התקף הלב בעלי לא שב הביתה. הוא לא מש מחדרו של הרבי לילה ויום במשך כל אותם שבועות'. כתוצאה מאותה שהייה רצופה, נותר מאז הסירטוק (בגד עליון של שבת) כמעילו העליון הקבוע גם בימי החול". מכיוון שלא רצה לחזור בו מהנהגה טובה, גם כזאת שנכפתה עליו, קיבל על עצמו להמשיך ללכת בבגדי שבת בימות החול בקביעות. סיפור זה ממחיש אולי יותר מכול את דמותו של "המזכיר", שעסק בענייני חול רבים, אך למעשה היה כולו תמיד עטוף בקודש.

המזכיר

תולדות חייו ופועלו במחיצת הרבי של הרב יהודה לייב גרונר

עורכים: בנימין ליפקין ולוי יצחק גרונר

מו"ל: לוי יצחק גרונר, תשפ"ב, 446 עמ'