כאשר מרים וייטמן, מרצה בבצלאל ובמכללת הרצוג, כתבה את הדוקטורט שלה על שירתה של חוה פנחס־כהן, היא לא שיערה לאן פרי עמלה יתגלגל. "לפני יותר משנה חוה פנתה אלי", היא מגוללת את השתלשלות הדברים, "וסיפרה שמוציאים אסופת מאמרים שנכתבו על היצירה שלה. היא ביקשה את הסכמתי להכניס חלקים מהדוקטורט שלי לספר".
לאחר התלבטות החליטה וייטמן להיענות לבקשה, ועורכת הספר, ד"ר יעל בן-צבי מורד, יצרה איתה קשר. כחלק מהעבודה על הספר, בדקה בן-צבי מורד האם התפרסמו מאמרים על יצירתה של פנחס־כהן גם ברחבי העולם. למרבה הפתעתה היא גילתה כי מאמר כזה אכן התפרסם, במקום הכי פחות צפוי: כתב העת של הפקולטה לשפות זרות באוניברסיטת בגדד, כאשר החוקרת שחתומה עליו היא ד"ר שיימא פאדל חמודי. ואם לא די בכך, המאמר אף התפרסם בשפה העברית.
בתחילה נרשמה התלהבות מהעובדה שיצירתה של פנחס־כהן זוכה להתעניינות גם בעיראק, אולם כאשר בן-צבי מורד החלה לצלול אל החומרים היא חשה שהתכנים מוכרים לה. בבבדיקה המדוקדקת שערכה גילתה שמדובר בפרק מהדוקטורט של וייטמן.
"קודם כול נדהמתי לגלות שחוקרים בבגדד מפרסמים מאמרים בעברית", אומרת וייטמן. "היו שם 22 עמודים מהדוקטורט שלי, שהם לב המאמר של ד"ר פאדל חמודי. היא הוסיפה מעין מבוא שהיא כתבה עם העברית שלה, וההשוואה ממש זועקת – אפשר לראות בקלות שזו לא אותה העברית. היא גם הדפיסה במבוא פסוקים מתוך פרשת קין והבל, וזה מעיד על היכרות לא מספיק טובה עם המאמר או עם המקורות, שכן השירים בפרק הזה עוסקים בסיפור של עקדת יצחק. כלומר, היא לא ממש הבינה על מה היא כותבת".
איך הרגשת כשגילית שהעתיקו מהדוקטורט שלך?
"זה היה מטלטל. התערבב לי העניין האינטלקטואלי, והעניין של הפגיעה האישית שהעתיקו ממני. הופתעתי מאוד שהם כותבים בעברית ומתעניינים בספרות שלנו, וזה סקרן אותי נורא. מצד שני, הבטן מתהפכת לראות שמישהו פרסם בשמו דברים שלי. בדוקטורט יש הרבה הערות שוליים, והיא פרסמה את המאמר עם כל ההערות, זאת אומרת שכל מי שהתבססתי עליו קיבל את הקרדיט הראוי, אבל אני לא".
ד"ר מרדכי קידר: בעולם הערבי יש התעניינות רבה בכל מה שקשור לתרבות הישראלית – בספרות, באמנות, ודאי שבהייטק. מאמרים מהעיתונות הישראלית מתורגמים מדי יום לערבית ומתפרסמים בעיתונות הערבית. אין כמעט עיתון ערבי שלא מביא באופן קבוע מאמרים מישראל
אף שד"ר חמודי לא ידעה להבדיל בין סיפור קין והבל לעקדת יצחק, נראה שהיא מכירה לא רע את עולם המחקר של הספרות העברית, או לפחות מספיק טוב כדי לבחור מה לפרסם ממנו. וייטמן איתרה שלושה מאמרים נוספים שהחוקרת הבגדדית העתיקה, אחד מהם של ד"ר שלמה הראל, שהתפרסם בשנת 1996 בכתב העת "תעודה" של אוניברסיטת תל־אביב. וייטמן פנתה לאוניברסיטה, שם לא הכירו את העניין ואמרו שיבדקו במחלקה המשפטית מה ניתן לעשות במקרה כזה. חוקר ישראלי נוסף שחמודי השתמשה בפרי עמלו הוא הסופר ד"ר מתן חרמוני, שחלקים מחיבורו על שלום עליכם, שיצא לאור במסגרת "סל תרבות ארצי" ב־2009, מצאו את דרכם לכתב העת של הפקולטה לחינוך בבגדד.
בהנחייתו של סדאם
התגלית שחשפה בן-צבי מורד בעבודתה, פתחה צוהר לסצנה האקדמית העברית בלב בגדד, הכוללת לימודי שפה וספרות עברית, וגם מאמרים שמועתקים ככתבם וכלשונם מפרי עמלם של חוקרים ישראלים. אוניברסיטת בגדד היא השנייה בגודלה בעולם הערבי, והיא כוללת גם פקולטה לשפות זרות. למרבה ההפתעה, לצד הטורקית, האנגלית והרוסית, קיים שם מסלול שלם ללימוד השפה העברית, ולא מדובר במחלקה נידחת ושכוחה. בשנת הלימודים 2018־2019, היא כללה 370 סטודנטים פעילים וכ־40 אנשי צוות.
המחלקה לעברית באוניברסיטת בגדד נפתחה לראשונה בשנת 1971, בהנחייתו של שליט עיראק סדאם חוסיין, ונסגרה בשנת 2003 כאשר האמריקנים מוטטו את שלטונו בפלישתם לעירק. בימי חוסיין, המחלקה משכה סטודנטים ששאפו להתברג בתפקידי מודיעין ובריגול נגד ישראל, וזו כנראה הייתה הסיבה להקמתה. כשבע שנים לאחר סגירת המחלקה עודדו האמריקנים את האוניברסיטה לפתוח אותה מחדש, הפעם למטרות מחקריות.
על פי הנתונים באתר הפקולטה לשפות זרות של אוניברסיטת בגדד, מרבית הסטודנטים לעברית לא עוברים מסלול מלא אלא לומדים קורסים בסיסיים בעברית. אם בשנה הראשונה ללימודים ישנם 195 תלמידים, בשנים הבאות המספר יורד, עד שבשנה הרביעית שורדים פחות מ־40 תלמידים – ככל הנראה הגרעין הקשה שבחר להתמחות דווקא בלימודי עברית במסגרת התואר הראשון. במסלול לתואר שני בתחום היו באותה שנת לימודים, 2018־2019, רק שבעה סטודנטים. אולם יש לציין כי גם בשפות האחרות המספרים לא גבוהים.
הפקולטה לשפות של אוניברסיטת בגדד מוציאה לאור גם כתב עת, הרואה אור פעמיים בשנה. לצד המאמרים בערבית ובאנגלית מתפרסמים בו לא רק מאמרים על השפה העברית, אלא גם מאמרים הכתובים בשפה העברית. הם עוסקים בנושאים מגוונים ובהם שירת ימי הביניים היהודית ויצירתם של ביאליק, אורי צבי גרינברג, סמי מיכאל ועוד.
נשמע לכאורה כמו התגשמות חלום המזרח התיכון החדש, אולם בעקבות הגילוי של העתקת המחקר שלה, חשפה וייטמן עוד כמה חטאים קטנים בסגנון. מתברר שפאדל חמודי לא לבד, ושלא רק בכתב העת הזה הועתקו מאמרים. גם בכתבי עת אחרים של אוניברסיטת בגדד, העוסקים בפילוסופיה ובחינוך, מתפרסמים מאמרים בעברית. בחלק מהמקרים הם כוללים פרקים שלמים מפרי עטם של אקדמאים ישראלים, שהועתקו ופורסמו תחת שמותיהם של חוקרים עיראקיים.
בקריאה של המאמרים ניתן לזהות בקלות, על פי רמת השפה, אלו מהם נכתבו על ידי דובר ערבית שהתאמץ לכתוב עברית, ואלו הועתקו ממקורם העברי. במקרה הראשון הניסוחים מסורבלים ועילגים, באופן שמזכיר קריאת טקסט שתורגם בגוגל טרנסלייט ועבר שיפוץ. כך למשל, אין עקביות ברמת הכתיבה של החוקרת פאדל־חמודי. לעיתים כתיבתה קולחת וצחה, ולעיתים, כאשר היא כותבת בעצמה, היא מזכירה כתיבה של עולה חדשה בישראל.
לצד המאמרים הגנובים, כתבי העת של אוניברסיטת בגדד מכילים שפע של תכנים העוסקים בספרות עברית. "יש שם לא מעט מאמרים על ספרות עברית, דברים ממש מעניינים", מספרת ד"ר וייטמן, ששוטטה באתר האוניברסיטה והתרשמה מהמאמרים. הנה כמה מהנושאים שהסטודנטים לעברית בעיראק עסקו בהם: מסורת המחאה בשירה העברית, שלום עליכם, יסודות מזרחיים בסיפורי בורלא, שירי "העוגב" של י"ל פרץ, נוסטלגיה לארץ מסופוטמיה, ורומאנים של יהודי עיראק בתפוצות. "גם אם הם שולטים בחומר רק ברמה בסיסית – זה מעניין מאוד שאלו נושאים שמעסיקים אותם בבגדד. לא מדובר בתכנים פוליטיים או מדיניים אלא בספרות עברית קלאסית – ברדיצ'בסקי, י"ל פרץ, שלום עליכם. יש אפילו תזה שלמה שנכתבה בעברית ועוסקת במורשת המקראית בשירת ביאליק".
אחד המאמרים כן עוסק באקטואליה: ניתוח המחזה של חגית יערי, "עביר", שעוסק בדמותה של האישה הפלסטינית. זהו מחזה עכשווי, והמאמר נכתב על ידי מיודעתנו ד"ר שיימא פאדל־חמודי בשנה האחרונה. "זה מאמר שאפשר להבין למה מעניין חוקרת בבגדד לעסוק בו", אומרת וייטמן. "זו יצירה פוליטית שעוסקת בסכסוך ובמצוקות של האישה הפלסטינית, ועשויה לשרת אג'נדה מחקרית שסולדת מישראל ומעודדת את המאבק בה. אבל רוב המאמרים לא כאלה, ומסקרן מה גורם להם לעסוק בנושאים הללו. מי שרוצה להגיע למחוזות הריגול, לא נוטה להתעניין בביאליק וברדיצ'בסקי". נציין כי במהלך הכנת הכתבה ניסינו ליצור קשר עם ד"ר פאדל־חמודי, אולם הפניות ששיגרנו לכתובת הדואר האלקטרוני שלה נותרו ללא מענה.
לפענח את הצופן הישראלי
אז מה גורם למאות סטודנטים בעירק לקחת קורסים בעברית? פרופ' עלי ותד, לשעבר ראש המכון האקדמי הערבי לחינוך במכללה האקדמית בית ברל, רואה בכך בעיקר סקרנות אקדמית. "כמעט בכל מדינות ערב יש לימוד עברית", מבהיר פרופ' ותד. "זה נובע בעיקר מתוך סקרנות אקדמית, למשל כדי להכיר את ספרי הקודש במקורם ולערוך השוואות בין הכתבים של הדתות השונות. גם החוגים לערבית בישראל הוקמו כדי להשוות בין השפות, האם העברית נובעת מהערבית או להפך. יש בנושא הזה דעות עממיות שונות. בישראל נוטים לחשוב שהעברית היא השפה המקורית וממנה התפתחו השפות השמיות וביניהן הערבית, ואילו בארצות ערב מאמינים בדיוק להפך. זו סוגיה מחקרית ויש כאן שיח אינטלקטואלי. חוץ מזה, אפשר להניח שישראל והעברית מסקרנות סטודנטים רבים בארצות ערב. הספרות והלשון הן דרך להבין באופן אמיתי את התרבות ואת המדינה".
במסגרת תפקידו במכון האקדמי הערבי, פרופ' ותד נתקל גם בתופעה הפוכה: העתקה של סטודנטית בישראל מחוקר בארצות ערב. "יום אחד קיבלתי מייל מאוניברסיטה בסעודיה", הוא מספר. "חוקר טען שבאתר של המכון פורסמה עבודה שהועתקה מעבודת התזה שלו. איתרנו את העבודה וגילינו שמדובר בעבודת סמינריון של סטודנטית שסיימה את הלימודים. המרצה התלהב מהרמה הגבוהה והעלה אותה לאתר. התנצלנו והסרנו את העבודה מהאתר, ומאז אנחנו זהירים הרבה יותר. אין ספק שההתפתחות הדיגיטלית פותחת הרבה אפשרויות להעתיק, וגם לבדוק את אמינות העבודות".
גם המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאוניברסיטת בר־אילן, מציין שלימודי העברית באוניברסיטת בגדד אינם עניין חריג באזור. "ערבים ברחבי המזרח התיכון, וגם כאן בישראל, מתעניינים בספרות עברית. בכלל בעולם הערבי יש התעניינות רבה בכל מה שקשור לתרבות הישראלית. יש התעניינות אקדמית וכללית בספרות, באמנות, ודאי שבהייטק. מאמרים מהעיתונות הישראלית מתורגמים מדי יום לערבית ומתפרסמים בעיתונות הערבית. אין כמעט עיתון ערבי שלא מביא באופן קבוע מאמרים מישראל".
הסיבה לכך, אומר ד"ר קידר, היא סקרנות עמוקה של תושבי המזרח התיכון להבין את החידה הישראלית, לפענח את הצופן ששמו ישראל. "הם מבינים שרק אם יכירו את השפה, יקראו את הספרות והעיתונות, יאזינו לרדיו ויצפו בטלוויזיה – הם יוכלו לנסות להבין את ישראל באופן בלתי אמצעי". מלבד הסקרנות האקדמית קיים כמובן גם הפן הצבאי, כאשר בוגרי לימודי עברית הולכים לעבוד בארגוני ביון שונים – עניין שכאמור הביא מלכתחילה לפתיחת מחלקה לעברית באוניברסיטת בגדד. "זה די דומה למה שקורה אצלנו", אומר קידר. "יש מי שהולך ללמוד ערבית כי זה מעניין אותו וכי הוא רוצה להכיר טוב יותר את מי שחי לצידו, ויש מי שעושים את זה כדי לשרת בשב"כ או במודיעין".
אך לצד הסקרנות האקדמית או הפן המודיעיני, קיימת גם התעניינות שמטרתה להעתיק מישראל דפוסי חשיבה והתנהלות. "הצעירים הערבים מבינים שיש כאן סיפור הצלחה שכדאי להם ללמוד אותו. הם רואים מדינה שבה ערבים בדיוק כמוהם נהנים מרמה גבוהה של השכלה, עבודה, עתיד. מהעיניים שלהם ניבטת מדינה דמוקרטית, שמנצחת בכל המלחמות, שיש בה עיתונות וחברה חופשיות, מקום שמצליח כלכלית ותרבותית, פוליטית וצבאית – הכי רחוק מאיך שהעולם שלהם נראה. הם פשוט לא מבינים איך הדבר הזה עובד בתוך המזרח התיכון, והאי המשגשג הזה עוד מנוהל על ידי יהודים שעברו את השואה והגיעו לאזור נחשל. ההצלחה של ישראל מול הכישלון הערבי היא חידה בלתי פתורה בעיניהם, ואת זה הם מנסים להבין גם דרך כתביו של י"ל פרץ".
העתקות בעולם גלובלי
מוסדות אקדמיים ברחבי העולם מתמודדים עם הסוגיה של העתקת עבודות. אתרים ישראלים שעוסקים בתיווך בין סטודנטים לכותבים או לעבודות מעדיפים להשתמש במונח "סיוע אקדמי", ומציעים מגוון רחב של עבודות בנושאים שונים. פרופ' יהודה פלד, מהמכללה האקדמית גליל מערבי, חוקר את נושא היושרה באקדמיה. לדבריו, אף שהתופעה מטרידה מרצים זוטרים ובכירים כאחד, המוסדות מתקשים לאכוף אותה.
"בני אדם הם בני אדם, וזה שמדובר בחוקר בתארים מתקדמים לא משנה את התכונה האנושית שבגינה אנשים משקרים או מרמים", אומר פרופ' פלד. "כשמדברים על גניבה נוהגים לחשוב על לקיחה של פריט או חפץ שיסייע לאדם כלכלית. גם סטודנט שפונה לגניבה אקדמית מקווה שהיא תסייע לו במצוקה כלשהי. לדוגמה, אם הוא צבר פערים שיגרמו לו להזדקק לשנה אקדמית נוספת, צעד בעל משמעות כלכלית ותדמיתית, הוא ינסה לקנות עבודה או להעתיק אותה כדי לצמצם פערים. בתארים מתקדמים יותר, נפוץ למצוא זיופי נתונים כדי שיסתדרו עם המחקר. בכל מקרה, המקור הוא העובדה שיצר לב האדם רע מנעוריו, ומצופה מאדם תרבותי שערכי היושרה יגברו על מצוקותיו".
בעקבות התרחבות תופעת ההעתקות גם בתארים מתקדמים, כתבי עת איכותיים החלו לסרוק את המאמרים הנשלחים אליהם ולבחון אותם באמצעים טכנולוגיים. "גם כאשר חוקר משתמש בפסקאות שלו ממאמרים קודמים, הם מבקשים שישנו אותם. נעשים מאמצים גדולים למנוע רמאויות, אולם זה לא פשוט. במקרים כמו של ד"ר וייטמן, האוניברסיטה יכולה לפנות לכתב העת או לפרסם גילוי דעת על החוקרת שהעתיקה. כתבי עת שמשתתפים בדירוג העולמי עלולים להיפגע מכך, ולכן הם ינסו לפתור את העניין".
