תעשו דברים ברצינות: לקחים מהרב שטיינזלץ

ביקורת זו לא הייתה אמורה להיכתב, משום שהספר שבו היא עוסקת לא היה אמור להיכתב. הרב שטיינזלץ עצמו נהג לומר ש"התוועדות טובה היא התוועדות שאי אפשר לסכם אותה בכתב". תלמידיו, עורכי הספר, הגדילו לעשות ובהקדמה לספר הדגישו את האמירה הזו, החותרת תחת מפעלם. למעשה המסר הזה ניכר כבר בתמונת הכריכה, ציור של שחר גזונדהייט שבו נראית התוועדות טיפוסית. די במבט עליה כדי לחוש שאת מה שקורה במפגש האינטימי בין הרב לתלמידיו, בישיבה או בעמידה סביב שולחן, עם קצת אוכל ובעיקר משקה שמסיים כל שיחה, אי אפשר באמת לשחזר בכתב.

הדבר דומה להשתתפות בהופעה מוזיקלית חיה, לעומת שמיעת הדיסק. עיקר ההתוועדות הוא המפגש, החיבור שנוצר, טון הדיבור, רעשי הרקע, הניגונים ששרים וגם קצת היי"ש המוגר לגרון. כל אלה אינם קיימים כמובן בספר. ובכלל, כל התוועדות היא אירוע שונה וחד־פעמי, אפילו אם השירים והדברים הנאמרים בה זהים להתוועדות אחרת. זאת בניגוד לתיעוד – בספר, בדיסק או בהקלטה – שתמיד יישאר אותו דבר.

ובכל זאת, הספר נכתב בידי תלמידי הרב שטיינזלץ לציון יום השנה הראשון לפטירתו, והוא מכיל בדיוק את מה שכותרת המשנה מבשרת: אוסף של שיחות הרב שטיינלץ בהתוועדויות לאורך השנים. טווח השנים רחב למדי, מתשנ"ב ועד תשע"ו, והתאריכים הם ימי הציון של חסידות חב"ד, וגם יום הולדתו של הרב שטיינזלץ עצמו. הרב שטיינזלץ היה כידוע חסיד של הרבי מלובביץ', אם כי לא ראה עצמו כחלק מתנועת חב"ד.

ביקורת מעודנת על חב"ד

בכל דבריו על אדמו"רי חב"ד מדגיש הרב את הממד השכלתני המאפיין חסידות זו, כפי שמלמד שמה – ראשי תיבות של חכמה, בינה, דעת. בשנים האחרונות נראה שבחלקים מחסידות חב"ד, הממד השכלתני נזנח. ולא מדובר רק על הפלג המשיחי, שכן המנהג התמוה של הטמנת שאלות בספרי האיגרות של הרבי רווח כיום בחסידות כולה.

בהתייחסותו למנהג זה מבהיר הרב שטיינזלץ כי בכתבים הרבים שהרבי השאיר אפשר למצוא הוראות והנחיות כמעט בכל תחום, אולם שאלה אקראית באיגרות אינה הדרך. בהקשר זה מספר הרב שטיינזלץ על מנהג שגוי שראה, ונאמר לו שכך התקבל באיגרות: "הבעיה האמיתית בספר האיגרות היא שאין בו מפתח. אם רוצים לשאול שאלה בענייני פרנסה – יש אינספור תשובות שאפשר להיעזר בהן. במקום זאת פותחים דף באקראי… הרי ייתכן שבדף הקודם הרבי גילה דעתו בשאלה שמעסיקה אותי באופן ברור ומפורש. אני משער שהיהודי הזה, שהייתה לו שאלה בעניין ברכת כהנים, פתח את האגרות ובוודאי מצא שם מכתב שכתוב בו 'ונכון לעשות כך'. מצוין – הרבי הורה; עם רבי כזה קל מאוד להסתדר".

הנה אפוא, אומנם באופן מעודן, ביקורת של הרב שטיינזלץ על החסידים שלא שמעו לאחת ההנחיות האחרונות של הרבי עצמו – לעשות להם רב. לא יהיה אדמו"ר נוסף, וכל אחד צריך לבחור לו רב ולשמוע בקולו. כשהשמש שוקעת, אין ברירה אלא להדליק פנס וללכת לאורו. אולם החסידים, בחלקם, מעדיפים את הרבי המת, שאפשר לתלות בו כל מה שרוצים. תשובות מהשמיים – או שאינן מתקבלות, או שאינן בהירות, או שמקבלים בדיוק את מה שרוצים לשמוע. תועלת גדולה אין בהן ויש לחפש את התשובה בארץ. במקומות אחרים בספר מדבר הרב שטיינזלץ על דרך ההתקשרות וההידבקות בצדיק גם לאחר פטירתו.

זו היא רק דוגמה אחת לסגנונו הבהיר של הרב שטיינזלץ, וגם לדברי האמת והיושר שלו. במקום אחר (116) הוא מתבטא בגילוי לב שלדעתו אליהו הנביא לא כל כך אוהב אותנו, עם ישראל, בניגוד לדימוי של הסבא החביב שמגיע בפסח ובברית מילה, אך בהתאמה מוחלטת לפשט הפסוקים. אין זה רגיל למצוא דברים כאלה מצוטטים מפי רב חשוב כל כך.

מוסר בטון רך ואוהב

נושא שהרב חוזר עליו פעמים רבות הוא עניין הרצינות, או יותר נכון חוסר הרצינות בימינו. אין הדברים נאמרים כהטפה, אלא כהסברה שהיא כמעט בקשה ותחינה. הדוגמאות מגוונות, החל מהרצינות בצבא, שכיום אינה אפשרית: "היום לכל חייל יש פלאפון, ועם כל דבר שהוא שומע הוא הולך ישר לאמא שלו. לכן הסמל לא יכול להגיד לו דברים כאלה, והחייל באמת לא לומד שום דבר" (36). הנה שוב הפתעה, למצוא מעין הצדקה לשפה הקשה של הטירונות. אבל הרב מציע לה סיבה: היא גורמת לקחת דברים ברצינות. לא זו בלבד, אלא שבכך מסביר הרב את לשונו הקשה של הנביא יחזקאל, בפרקים שאף נקבע שאין להפטיר בהם (קביעה שלא התקבלה להלכה).

לשיטתו, אותה רצינות היא אף עיקר גדול בחסידות: "הבעל שם טוב לא חידש כלום חוץ מדבר אחד: צריך ללמוד ולעשות את הדברים האלה ברצינות" (35). דברים אלו מפתיעים דווקא בכך שהם נאמרים בהתוועדות, שיש בה מן השמחה והעליצות וגם קצת משקה. גם לכך יש התייחסות בספר. המשקה פותח את המחיצות, נכנס יין יצא סוד, ואפשר להגיע לפנימיות ולקוות שמשהו מהתוכן גם יישאר בפנים.

אבל סקירה של ספר כזה אינה יכולה להסתפק בהבאת קצת מתוכנו. המטרה היא להעביר את חוויית הקריאה ודרכה את זו של ההתוועדות. מטרתה של התוועדות היא לשנות דברים, לפעול משהו, אחרת היא בגדר דברים בטלים. לכן לא תהיה לי ברירה אלא לכתוב על החוויה האישית שלי בקריאת הספר.

במהלך הקריאה הרגשתי שהרב מדבר אליי ועליי, ולעיתים דמיינתי גם את קולו. הרגשתי כי דברי המוסר שלו מכוונים אליי, אולם לא נעלבתי מהם משום שהם אינם מועברים בטון מטיף וכועס, אלא רך ואוהב. הייתי שמח לספר לכם שדברי הרב פעלו עלי פעולה נמרצת, דברי אש משברי סלעים שהפכו את עולמי, אולם יהיה זה שקר, וגם הרב עצמו ידע שאין זה אפשרי. אומנם דברי הרב הם נחל שוטף מלא כל טוב, אולם מדרך הטבע, ובפרט שהאופי האישי של ההתוועדות נעלם ונשאר רק ספר, מה שהגיע לליבי הוא רק זרזיף קטן ואולי טיפות אחדות. וכאשר טיפות אלו נופלות על אבן הן אינן חורצות ומחליקות אותה, אולי רק שטפו ממנה מעט גרגרי אבק.

ובכל זאת, כאשר שבתי וקראתי את הדברים בשנית ובשלישית, חשתי שהאבן מעט נקייה יותר, והטיפות הצליחו אולי למוסס משהו מהקשיות ולחדור פנימה. זהו תהליך ארוך ואיטי, כמו נטיפים במערה הנבנים במשך עשרות ומאות שנים. טיפה אחר טיפה, מיליגרם משקע ועוד מיליגרם, וכך בקריאות נוספות יהיה לספר אפקט מצטבר.

מיותר להרחיב על גדלותו של הרב שטיינזלץ. אדם נדיר ומופלא, עם שליטה מוחלטת במרחבי ארון הספרים היהודי, שהוא במו ידיו פתח למיליוני אנשים, ובעל השכלה בכל תחומי הדעת. בספר זה אנו נחשפים להגותו המעמיקה, ודרכה, אומנם רק במרומז כדרכו של הרב, לשאלת ייעודו של האדם בעולם, תשובה שהיא ממילא שונה לכל אדם ואדם.

מטרת ההתוועדות אינה לפעול בזמן אמת, זמן ההתוועדות עצמה, אלא מעט אחריה, בתקווה שזוכרים ממנה משהו. כך גם בנוגע לספר. ההתפעלות והרושם בזמן הקריאה הם מטעים, מה שחשוב הוא מה נשאר בסיום הקריאה. נכונים הדברים גם לסקירה זו. אולי תשכחו אותה כליל, אולי היא תגרום לכם לקרוא את הספר, אבל אפילו אם כל מה שתזכרו ממנה הוא את ארבע המילים "לעשות את הדברים ברצינות", דיינו. לחיים!

 

עד בלי די

21 התוועדויות חסידיות עם הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ

עורך: אלחנן ישראלי

מגיד ומרכז שטיינזלץ, 2021, 413 עמ'