פרשת עקב ברורה מאוד במסרים שלה. יש בה מסרים נקודתיים ויש בה מסרים כלליים. המסר הכללי הראשון, שעולה מכמה פסוקים במקביל, קשור להבנה שירושת הארץ איננה פעולה מהירה של זבנג וגמרנו, אלא תהליך שייקח זמן: "וְנָשַׁל ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט" (ז, כב).
את המסר הזה חשוב מאוד להעביר לעם, כדי לתאם ציפיות ולהסביר להם היטב לקראת מה הם הולכים. המסר הזה קשור מהותית גם לחיים של כולנו עד עצם היום הזה: "עקב תשמעון", עקב בצד אגודל, צעד צעד, זו הדרך הראויה להתקדם. במבט זה יש לראות גם את העבר ולהפנים כי המסע בן ארבעים השנים במדבר, היה תהליך של בנייה ויצירת עם. מימושים מהירים ואופורטוניסטים אינם הדרך הראויה לעם ישראל.
המשך הקריאה בפרשה עלול ליצור רושם של חזרה על אותם מסרים. אבל כדרכנו ננסה לחשוף נקודת מבט חדשה בפשט, מתוך התבוננות במאורעות ההיסטוריים המוזכרים בפרשה.
חוליה מקשרת
בתחילת הפרשה, תוך כדי אזכור כללי מאוד של שמירת הברית והחסד, והברכות והשפע אשר יגיעו עקב עשיית המצוות ושמיעה בקול ה', מזכירה התורה את חולאי מצרים הרעים: "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ".
המילים "אשר ידעת" מחייבות הבהרה. איזו ידיעה יש לדור הזה במדווי מצרים? הרי עסוקים אנו בדור באי הארץ, שרובם נולדו במדבר?
בהמשך מתואר החשש של העם מפני הלחימה מול עמי כנען, ושם מנחה משה את העם לא לפחד מהעוצמה של הגויים. ואם תשאלו, מהיכן אמור העם אמור לשאוב כוחות כדי להאמין ביכולתו לנצח? על כך עונה התורה: "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם, הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וכו'". וגם כאן יש לשאול: וכי עיני הדור ראו? הרי משה מדבר אל דור באי הארץ, שרובם כלל לא היו במצרים, הם נולדו במדבר. מה מקום לטענה "אשר ראו עיניך"?
אחרי פסוקים אלו באים מקבצי פסוקים שמזכירים את המן שאכלנו במדבר, את התלות בקב"ה ואת חטאי העם במדבר. משה פונה לעם ומצווה אותו: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר… וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם… וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'". מתוך כך התורה ממשיכה לתאר את תפילת משה על העם ואת רחמי ה'. ושוב עולה הקושי: מדובר כאן בדור חדש, דור שלא הקציף במדבר, לא חטא בחורב, לא היה במסה ובקברות התאווה. האם הוא שצריך לספוג את הביקורת?
אם לא די בכך, בהמשך דבריו פונה משה אל העם ואומר להם שבניגוד לבניהם, הם הדור אשר ידע את מוסר ה': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה… כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה". ושוב, הרי מדובר בדור אחר, שלא ראה ולא ידע זאת!
להבנתי, המפתח להבנת הפרשה נעוץ בפסוקים הללו. אכן, הדור הנוכחי לא נכח במאורעות המוזכרים באופן פיזי, אבל הוא חוליה המקשרת בשרשרת הדורות. משה אומר לדור הזה: אתם הדור שייכנס ארצה, ומכאן ואילך ההיסטוריה תתרחש בארץ ישראל, שם תהיה הנהגה אחרת. אבל את המסורת יש לשמר, את לקחי ההיסטוריה יש להעביר הלאה, כחוליה מקשרת. והגם שלא חוויתם את הדברים מכלי ראשון, הידיעה שלכם בהם איננה כידיעה של הדורות הבאים.
העברת הלפיד
ואמנם, ניתן לראות ששני פעלים מופיעים בפסוקים הללו – זכירה וידיעה. את מושג הידיעה מסביר המלבי"ם:
ידיעה לא תיפול רק על דבר שראה בעיניו… אתם 'וידעתם היום' – אתם קבלתם המצות מצד הידיעה, כי לא את בניכם אשר לא ידעו – רצונו לומר שאי אפשר שיהיה להם ידיעה ברורה באשר לא ראו בעיניהם כל הנסים… ויאמינו כל זה רק בקבלה. אבל אתם עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, ואם כן ידעתם כל זה מצד הידיעה.
אני מבקש להוסיף על דבריו את עניין הזכירה. כביכול אומר משה לישראל: אתם חיים קרוב מאוד להתרחשות, והמשימה שלכם היא להחיות את העבר באור הנכון, ללמוד להעביר לדורות הבאים את המסר באופן החי והמשמעותי ביותר, כדי שהמסורת תעבור הלאה לדורות הבאים.
אוי לו לדור שאינו מבין שהוא חלק בשרשרת. דור שזוקף את ההצלחה לעצמו, מצוי בסכנה רוחנית עצומה. לכן התפקיד שלכם כדור מעבר, כחוליה המקשרת, הוא כל כך חשוב. ואיך מבינים שכולנו חלק מהשרשרת? זהו תהליך של הפנמה היסטוריוסופית ארוכה, שמקורה באבות, המשכה במצרים, התפתחותה במדבר, עד למציאות החיים שלנו פה היום במדינת ישראל. הפנמה זו היא הערובה לכך שלא תתגאו, זו הערובה היחידה שתזכרו כי ה' "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
גם אנחנו בדורנו נמצאים בתווך כזה. ניצולי השואה האחרונים שעודם חיים בינינו מעבירים אלינו את הלפיד. במידת מה, אנחנו הדור שעדיין יודע. אף שלא חווינו את אימי השואה, כן ליווינו את הניצולים, ובדור השני וגם השלישי עוד יש תסמונות ואפילו טראומות אשר חווים אלו שיש להם ידיעה ולו קלושה ביותר. אצל הדורות הבאים זו כבר לא ידיעה אלא זכירה היסטורית, ועלינו מוטלת החובה להמשיך את לפיד הזיכרון.
ראוי לסיים דברים אלה במילותיו של משה קלוגהפט בשירו "האחרון שנשאר": "ובמרוץ השליחים נותרתי לבד/ הלפיד עובר עכשיו מיד ליד/ קחו ממני הכל אני הסנה הבוער/ אתם תישארו כאן כדי לספר".
הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת ההסדר תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד
