הבנת מהותה של השואה פירושה קודם כול גילוי זהותנו היהודית "על דרך השלילה". הייתה זו מלחמה נגד היהודים – הנאציזם רצח אותנו בגלל היותנו יהודים, אך השואה הייתה גם גילויה של מלחמה נוספת, מלחמה שהוכרזה כנגד היהדות. השואה לא הייתה רק מלחמה ביולוגית או פוליטית אלא מלחמה דתית ופילוסופית. התייחסות מופלאה לשאלה זאת מצויה בהגותו של רבי קלמן קלונימוס שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה, שזכתה בזמן האחרון למהדורה פקסימילית יפה ומוקפדת, פרי עבודתו של ד"ר דניאל רייזר. הטקסט מלווה בהערות רבות ומלומדות לכל אחת מדרשות הרבי.
מעבר לאבסורד
ב"אש קודש" מתייחס האדמו"ר לעימות עם הפילוסופיה. עמלק הוא "אשר קרך בדרך", כלומר אשר הציב דרך, מחשבה ואלטרנטיבה כנגד האמונה. האלטרנטיבה הזו היא לדעתו האוטונומיה האנושית: "החכמות והשכליות שבדאו… מלבם" בני האדם. העימות עם אוטונומיה זו מתבטא באופן טראגי בחג הפורים:
איתא בתיקוני זוהר הקדוש שפורים כיום הכיפורים. אפשר מרמז גם לזה, שכמו יום הכיפורים התענית והתשובה ביום זה לא [רק] אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק [=אלא] בין אם רוצה בין לא מקיימם מפני גזרת הקב"ה. כן גם שמחת פורים, לא רק אם האדם מעצמו בשמחה, או על כל פנים במצב שיכול לשמח את עצמו צריך הוא לשמח, רק [=אלא] גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל גופו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה נצוץ של שמחה להכניס אל לבו.
חובתו זו של היהודי היא מעבר לאבסורד. הוא מצווה לשמוח בפורים כי שמחה זאת היא מצווה, אפילו כשאינה חוויה הנובעת מפנימיותו של האדם.
דברים אלה מתקשרים עם מה שהרבי מפיאסצנה אמר בדרשתו לשבת "פרשת זכור", על עימות היהדות עם הפילוסופיה, כשזו הייתה מיוצגת במחשבתו, ללא ספק, על ידי חכמת גרמניה, הגות שהוא תפס למרות שלא הכיר אותה במלוא היקפה. היהדות "מצוותיה חוקות ד' הנה, בין אם גם האדם מבין בשכלו ובין אם אינו מבין… והלומדה ומקיימה מתדבק עם כל גופו, נפשו, רוחו ונשמתו בה עד שגם הוא רואה – מעט – את טובתן [של המצוות]".
העימות הזה בא לידי ביטוי במפגש הטראגי בין הנאציזם לבין היהדות, והרבי מוסיף: "יכולים הם לדרוש יפה, אבל בתוכיותם מלאה רפש וסרחון. וכשצריכים או רק רוצים, אז כל אותם החכמות והשכליות שבדאו מוקדם מלבם לדרוש על יופי המדות, עתה ממציאים חכמות ושכליות לדרוש על גנבה, גזלה, רציחה ושאר הזוהם שהם טובות". הרבי מסיים את דבריו וחוזר ליום הכיפורים: "עצומו של יום מכפר, ואפילו אם לא השלים כל תשובתו", כך גם יום הפורים פועל על ישראל "אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות".
זוהי סיטואציה אבסורדית. ההתנסות הגדולה של היהודי היא האפשרות לגאול את השמחה מהשעבוד! אכן, נראה לי שהרבי מפיאסצנה ראה בנאציזם שיא שלילי במסורת פילוסופית, ואולי יכול היה להניח שביטויה החל באופן פרדוקסלי, כך ניתן לשער ולהשלים את דבריו, במשנתו של עמנואל קאנט, בדגש שלו על חשיבותה של החירות האנושית, כאשר מאוחר יותר תפגוש היהדות בעוד ביטוי של מאבקים פילוסופיים ודתיים אלו ביצירתו של ריכרד ואגנר. המיתולוגיה הטבטונית חייבת הייתה להיות האופציה שתביא את העולם לידי גאולה מהכוחות ששיעבדו אותו, כלומר היהדות!
ביטוי שירי לדברים אלה נתן אורי צבי גרינברג ב"רחובות הנהר" (ארבעה שירי בינה, עמ' לב):
וּמִיּוֹם שֶׁעוֹבְדֵי אֱלִילִים מִדּוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָם / וַעֲדֵי דוֹר הַצְּלָב / קִבְּלוּ מִיָּדֵינוּ אֶת דַּעַת הָאֵ־ל הַיָּחִיד… / אֵין אָנוּ יוֹדְעִים כָּל מִפְלָט מִכַּעֲסָם שֶׁל גּוֹיִים / דָּמָם כֹּה קוֹרֵא אֱלֵי אֱלִילָם הַקַּדְמוֹן/ וְהֵמָּה שָׁבִים אֱלֵי שְׁבִילָיו הַקְּדוּמִים /
מְכֻסֵּי הָאֵזוֹב / וּמְבִיאִים אִתָּם דַּם־מּשֶּׁלָּנוּ לְשַׁי לוֹ חָדָשׁ.
מיצר רצח ליצר התאבדות
ועתה הערה קצרה על זיגמונד פרויד שבערוב ימיו הבין את הדברים כדלקמן. העם היהודי הצטייר, לפי רבים וטובים (אולי אפילו בצדק!), כעין "סופר־אגו" קולקטיבי והשואה לא הייתה אלא רצח האב. יש סבירות רבה לתזה שספרו אחרון והפרובלמטי עד למאוד של פרויד, "משה ודת הייחוד", איננו אלא ניסיון נואש, ושמא גם נואל, לנתק את הקשר שבו היהדות מהווה דמות האב לנצרות. וזה נעשה על־ידי התיאוריה הטוענת כי משה, האחראי ללוחות־הברית של המוסר, איננו יהודי, וכי היהודים הרגו אותו. חטאם של היהודים הוא שניסו להכחיש חטא אוניברסלי זה. הגויים קיבלו עליהם את תוצאות החטא וכיפרו עליו על־ידי המיתוס הנוצרי של מות הבן, מה שאין כן היהודים.
אינני רוצה כלל להיכנס לניתוח כלשהו של הביסוס ההיסטורי המפוקפק של טענותיו של פרויד. מאמין אני שאת הספר יש לקטלג היכן שהוא בין ספרי מדע בדיוני לבין התעודות על תגובותיו של היהודי לשואה. דבר זה מקרב אותי אל דבריו של פרויד ביצירה אחרת, כאשר בעקבות מלחמת־העולם הראשונה גילה שלא רק ה"ליבידו" (יצר המין) מושל בעולם, אלא שעל־ידו נמצא כוח אחר בעל פוטנציה אדירה, ה"תנטוס" – יצר המוות. פרויד חשב על יצר התאבדות ההופך ליצר רצח הזולת. אך מלחמת העולם השנייה לימדה אותנו, לדעתי, דווקא את המודל ההפוך: מה שהתגלה היה יצר רצח ההופך ליצר התאבדות – זה היה גילויו של השטני שבאדם. המודל של פרויד לא הצליח. הוא ניסה להפוך את הסדרים וגם להפוך את משה לדמות נוכרייה כדי שדמות האב של היהדות כדת מוסרית תימחק. אך היא לא נמחקה!
מבקש אני לסיים רשימה זאת בדבריו של יוסל רקובר בשיח עם קונו. עבור אלה שלא קראו ספר מיוחד זה, מתכוון אני בעזרת ה' לחזור אליו בהזדמנות אחרת. כאן אביא רק קטע מחיבור מופלא זה:
א־להים הסתיר את פניו מעולמו ועל ידי כך הקריב את הבריות ליצריהם הפראיים. על כן חושבני לדאבוני שטבעי הוא למדי ששעה שהיצרים שולטים בעולם נאלצים כל אלה שחי בהם זה הא־להי, זה הטהור, להיות קרבנותיהם הראשונים…
ואם אינך א־להי – א־להים של מי הנך? א־להי הרוצחים?
אם אלה אשר משטימים אותי, רוצחים אותי, הם כה חשוכים, כה רעים – מה אני אם לא זה הנושא בחובו משהו מאורך, מטובך?
