פעמיים מובאים עשרת הדיברות בתורה – פעם ראשונה בספר שמות ופעם שנייה בספר דברים. בין שתיהן ישנם הבדלי נוסח קלים. כמה מהם נוגעים לדיבר העשירי, ובו נתמקד הפעם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
בספר שמות נאמר: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". ואילו בנוסח שבדברים נאמר: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
"לא תחמוד" – מה משמעותו של ציווי זה? החכם בספר משלי רומז לביטוי זה באמרו "אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ" (ו, כה). החמדה שוכנת בלב, בעולמו הפנימי של האדם, ובאה לידי ביטוי קודם כול ברובד המחשבות: במשיכה, בחשק וברצון שאינם באים או אינם יכולים לבוא לידי מימוש. אך החמדה עלולה גם להוביל למעשה פסול: "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ" (מיכה ב, ב). חז"ל אכן הלכו בכיוון זה, ופירשו שעוברים על "לא תחמוד" רק אם בסופו של דבר החמדה הובילה למעשה.
בין פרויד לאבן־עזרא
חוקרים שונים שהושפעו מעברם הנוצרי, מצאו במקום זה הזדמנות לנגח את בני הברית הישנה: היהדות אינה מתעניינת בחובות הלבבות אלא רק בחובות האיברים. ראו מה עשו היהודים ל"לא תחמוד"! אולם מי שמכיר את המסורת היהודית יודע עד כמה דברים אלה אוויליים. ואם דרושה לכך הוכחה, היא מצויה בהתייחסותו של ר' אברהם אבן עזרא לבעייתיות שבאיסור על חמדת הלב: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו?", הוא שואל. אבן עזרא משיב שהדבר אפשרי והכל תלוי בחינוך, ומביא לכך הוכחה ניצחת: "אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו… כן ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו". חבל שהוויכוח הקשה שפרץ באקדמיה של מעלה בינו ובין פרויד על התאוות הבלתי מודעות, לא הוקלט.
אכן, האיסור "לא תחמוד" מעמיד בפנינו דילמה: האם הוא "משטרת מחשבות", או שהאיסור הופך לסעיפים מעשיים וקטנוניים בספר הלכות? חז"ל החליטו ללכת בדרך דו־מסלולית. את הממד המעשי הם חיברו לנוסח שבספר שמות, ואת הממד הפנימי, המחשבתי, הם קישרו לניסוח שבדברים, "לא תתאווה", המשתמש במושג "תאווה" שקשור יותר לצד הרגשי.
כך סיכם זאת הרמב"ם במשנה תורה, כשחילק בין חמדה ותאווה:
כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו ברֵעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמד.
"כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכל כיוצא בהן… כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר ולא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב.
הנה כי כן, לפי הרמב"ם, הנוסח שבספר שמות, "לא תחמוד", מגדיר את האיסור על החמדה שבלב כאשר היא הובילה למעשה. אך לא רק במקרה כזה מדובר בעניין פסול; גם "לא תתאווה" – גם התאווה כשלעצמה, שלא הובילה למעשה, פסולה אף היא.
אב־הטיפוס של החמדה במקרא הוא ללא ספק הדרמה הטרגית שבפרשת אחאב ונבות היזרעאלי (מלכים א, פרק כ). בנוסף לארמונו בשומרון, הייתה לאחאב מלך ישראל נחלה ביזרעאל. אחאב חומד את כרם נבות, שכנו, כדי להרחיב את נחלתו. אחאב לא גוזל ולא עושק, אלא חומד. הוא מנסה לפתות את נבות בהצעה נדיבה ביותר: "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ… כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ". כחלופה הוא מציע: "אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה". נבות לא מסוגל לקבל את הצעת אחאב: "חָלִילָה לִּי מֵה', מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". אולם אחאב אינו יכול לממש את חמדתו. נאמן למסורת הישראלית שלימדה "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם" (משלי כב, כה), הוא מסתגר בתוך תוכו, "סָר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". החמדה הופכת לתסכול ממאיר.
איזבל אשתו מנחמת אותו. היא תדע איך להשיג עבורו את הכרם. היא הלוא "בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים", והיא יודעת מהם "נהלי המלכות": "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?". איזבל שולחת עדי שקר המאשימים את נבות: "בֵּרַכְתָּ אֱ־לוֹהִים וָמֶלֶךְ" ("בירכת" כלומר "קיללת"). נבות מוצא להורג, והמלך יורש את רכושו של המורד במלכות. או־אז בא אליו אליהו ובפיו דברים בני אלמוות: "כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?"
על כך כותב הרמב"ם: "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל… ואם עמדו הבעלים בפניו… יבא לידי שפיכות דמים". אכן, בדרמה של אחאב ונבות רואים כיצד הדברות נופלים בזה אחר זה: "וְלֹא תִתְאַוֶּה… שָׂדֵהוּ, לֹא תַחְמֹד, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, לֹא תִרְצַח, לֹא תִגְנֹב"!
גזל רגשות
רבינא בתלמוד הבבלי אומר: "לא תחמוד – לאינשי בלא דמי משמע להו" (בבא מציעא ה,ב). פירוש הדברים, שההמון חושב שעוברים על "לא תחמוד" רק כאשר לוקחים דבר מבלי לשלם את מלוא ערכו. רבינא קובע שטעות בידיהם. "לא תחמוד" אינו זהה ל"לא תגנוב". העבירה היא גם כשמשלמים פיצויים. ולפעמים יכול הדבר להיעשות אף בחסות החוק לכאורה.
את הרוע שבגזלה ובעושק ניתן למדוד בערכים ממוניים. אולם ישנם קשרים בין אדם לאדם, בין בני זוג, ובין אדם לאדמה, לחפצים, ליצירות ידיו או מוחו, שאינם יכולים להיות מתורגמים לכסף. כשמכריחים אדם לוותר על דבר שהוא קשור אליו רגשית, אפילו בכסף מלא או אף יותר מכדי שוויו, זהו עוול. ואם הדבר נעשה באלימות, בשקרים, בהפעלת לחץ או תוך ניצול השפעת אנשים שקשה לסרב להם, העושה כך עובר על "לא תחמוד". במסורת היהודית מדברים על איסור "גזל שינה" מאדם, אך ישנו גם גזל של חלומות ושל רגשות, וקל וחומר גזל האהבה וגזל של הדימוי הרומנטי שבו מצטייר/ת בן/בת הזוג בעולמנו הפנימי. על כך שום ממון לא יפצה.
