בימים האחרונים אנו עדים לתופעה של התפרעות מיעוט קיצוני במגזר החרדי, סביב הפרת הנחיות הקורונה. התופעה הגיעה לשיאה בתקיפת בלשים של המשטרה בסוף השבוע שעבר, ובהצתת אוטובוס במרכז בני־ברק תוך סיכון תושבי הבניינים הסמוכים. באירועים אלה בולט המספר הגדול של בני נוער, חלקם בגיל צעיר מאוד, אשר לוקחים חלק ולעיתים אף מובילים את ההתפרעויות. בסרטונים רבים נראו מאות נערים שלוחי רסן מבצעים מעשי ונדליזם ואלימות ברחובות בני־ברק, תוך שהם תוקפים אף את נציגי הציבור החרדי בקריאות גנאי ונאצות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
האסון הכפול של השליח האמריקני החדש לענייני איראן
התוכניות של סער ונתניהו: הזנקת המשק או כלכלת בחירות?
כשמערכת הבריאות קורסת כלכלית, החולים מתים
זוהי תופעה מוכרת וידועה בבני־ברק בשנים האחרונות. תושבי העיר מורגלים לראות את אותם בני נוער המוגדרים כ"נושרים", שמתפרעים בלילות שבת ומציקים לתושבים. זו לא רק בני־ברק; באזורים החרדיים בכל רחבי הארץ מסתובבים אלפי בני נוער שנשרו ממערכת החינוך החרדית, אינם מוצאים את עצמם בשום מסגרת ומשוטטים ללא יד מכוונת.
משבר הקורונה הביא לחיכוך בין המגזר החרדי לשאר חלקי העם, בעיקר בכל הנוגע לפתיחת מערכת החינוך, תלמודי התורה והישיבות בניגוד להנחיות. רבים מתקשים להבין את ההתעקשות על קיום אורח החיים החרדי והעדפתו על פני קדושת החיים היהודית. אבל בשטח מדברים רבנים והורים על "מגפה רוחנית", על "נערים שיושבים על הברזלים", ועל אובדן חסר תקדים של צעירים הנוטשים את החברה החרדית. הקורונה אמנם לא יצרה את המשבר הזה, אך היא האיצה את התופעה וחשפה תהליך שהחל עוד הרבה לפני המגפה, וכעת הולך ומתחזק. משבר הקורונה חולל עלייה ניכרת בהיקף התופעה וחשף את מערומיה של מערכת החינוך החרדית, שידיה קצרות מלהתמודד ולמצוא מענה.
גם מלב המיינסטרים
פעם קראו להם נוער נושר, בהמשך צצו שמות אחרים לתופעה: נוער בסיכון, נוער בסיכוי, נוער מתמודד, נוער מנותק, נוער מקולקל, שבאבניקים, נוער מאתגר. יהיו השמות אשר יהיו, התופעה רחבה ומוכרת. יועצים וחוקרים רבים דנים בנושא, אולם אין מספרים מדויקים של התופעה. מה שכן ידוע הוא שבשנים האחרונות המספרים הולכים וגדלים. התופעה רחבה וכוללת כיום את כל חלקי המגזר החרדי. מדובר באלפי נערים ונערות מנותקים, שחיים בעולם משל עצמם, ללא השתייכות למערכת כלשהי. ההורים והמורים במערכת החינוך החרדית ניצבים המומים, שבורי לב, נבגדים.
מחקר שנעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה העלה כי עוד לפני הקורונה, היקף הנשירה הגלויה בחינוך החרדי היה גבוה פי שלושה ממערכת החינוך הממלכתית – 4.6% לעומת 1.4%. נתונים לא רשמיים דיברו על כ־15 אחוזים של נשירה סמויה, כלומר כאלה שפקדו את הישיבות באופן חלקי בלבד. "הנוער החרדי נופל בין המסגרות", קבע ד"ר אסף מלחי, עורך המחקר, בריאיון לאתר ynet. לדבריו, הנוער החרדי שמוגדר כ"נושר" חווה תהליכים של "ניתוק, ניכור, אי־שייכות וחוסר חיבור, מה שמביא לתופעות של שוליים, של נוער בסיכון, הכוללות עבריינות, ונדליזם וסיטואציות לא בריאות רבות בתוך הקהילות החרדיות פנימה וגם לחברה הישראלית בכללותה" – דבר שאנו עדים לו בשבוע האחרון.
בשנים האחרונות קמים ארגונים ומסגרות חינוכיות בניסיון לתת מענה, אולם הם בגדר רטייה על גבי הפצע. מערכת החינוך החרדית, המסורתית והשמרנית, אינה מתמודדת עם התופעה, שהולכת ומתרחבת.
עד לאחרונה הגיעו רבים מהנושרים ממה שמלחי מתאר "אוכלוסיות מתנדנדות". "בחלקם בנים של בעלי תשובה, רובם ממוצא מזרחי, ובחלקם נמצאים באזורי תלישות: חלקם לא חרדים או חרדים־לייט, וחלקם מוצאים עצמם לגמרי מחוץ לגבולות הקהילה". אך סגירתם המתמשכת של המוסדות החינוכיים החרדיים מרחיבה את המעגלים של "הקורבנות הרוחניים של הקורונה", כפי שהם מכונים, ומצרפת אליהם גם בחורים מהמיינסטרים החרדי. נערים רבים מוצאים עצמם ללא סדר יום וללא ודאות, ובעקבות זאת נפלטים לרחוב. מדובר בבחורי ישיבות שלומדים במוסדות מצוינים, וללא שום רקע של קשיים במוסדות הלימוד.
התופעה קיימת בעיקר בקרב נערים בגיל "ישיבה קטנה" (13־17), אשר ספגו מכה קשה בשל היעדרותם הממושכת ממסגרת מסודרת. תחילה בעצם אובדן סדר היום המוכר, והיעלמותן של המסגרת והחברה הקבועה. לכך הצטרפה שהות של חודשים ארוכים בבית, לרוב בתנאים לא פשוטים של משפחה ברוכת ילדים בדירה קטנה. ומכיוון שבגילאים הללו הנער זקוק למרחב משלו ולעצמאות, הוא מתחיל להסתובב ברחוב ולאמץ הרגלים של נשירה.
לזאת יש להוסיף את הקושי הכלכלי שיצר משבר הקורונה, ומגביר את הלחץ והחיכוכים בין הנערים להורים. כך קרו מקרים שבהם הילד מחליט לצאת לעבוד, מוצא עצמו מסתדר כעצמאי במקום עבודה ואינו רואה סיבה לחזור למסגרת הלימודית. מרכיב נוסף הוא הכנסת האינטרנט הביתה. בעקבות הקורונה בתים חרדיים רבים הכניסו לצורכי עבודה את האינטרנט לביתם. כאשר נער יושב ימים רבים בבית ונחשף שם לתכנים בעייתיים ללא כל הכוונה, זהו מבוא לנשירה.
מערכת שמרנית נוקשה
בעיניי, אחד הגורמים העיקריים להתרחבות התופעה הוא מערכת החינוך החרדית, שנשארת אותה מערכת שמרנית נוקשה כפי שהייתה לפני חמישים שנה. אינני מתכוון להיבטים של הכנסת לימודי ליב"ה, שהם נושא בפני עצמו, אלא לגישה הפדגוגית־חינוכית של המערכת כולה. הלימודים בישיבות מתחילים בשעת בוקר ומסתיימים בשעת ערב מאוחרת, כמעט ללא חופשות, מתוך תפיסה שהלמידה היא דרך חיים.
מערכת החינוך החרדית מכניסה את הילד והנער אל החברה החרדית, ודרכה נקבע מעמדו ומעמד משפחתו. כולם מתחנכים בקו אחד: מגדלים את הבנים לשאוף להיות "גדול הדור", בדגש על לימוד הגמרא. המערכת הזו פועלת באותו אופן שנים רבות, ללא שינויים והתאמות. הרעיון והאידיאל איננו מתן כלים לנער, אלא לייצר בית דפוס עם אותו פס ייצור, תוך מניעת חשיפה לכל מה שמחוץ למסגרת.
לגישה הזו יש מעלות חינוכיות רבות, והיא סייעה לחברה החרדית לבנות את עצמה מחדש ולהגיע לממדיה הנוכחיים. בניית פטריוטיות חרדית והעצמת מעמדו של "בן התורה", תוך יצירת קו ייצור אחיד לנוער, הן דרך נכונה למיעוט שרוצה לשרוד. אולם מה שהתאים למיעוט שמטרתו הייתה פשוט להתקיים, לא מתאים למגזר החרדי כיום. נערים חרדים רבים היום לא חשים צורך לשרוד, ושיעור למדני בפוניבז' לא מושך אותם.
האידיאל של "תיבת נח", קרי ניתוק מכל מה שקורה בחוץ, שעליו גידלו דורות במגזר החרדי, כבר לא יכול לעבוד היום. נער חרדי שנוסע היום בקו 400 מבני־ברק לישיבתו בירושלים, חשוף לכל "העולם בחוץ". הוא נחשף למסכים, לפרסומות, למשחק כדורגל בקיוסק בתחנה מרכזית. וכפי שיעיד כל הורה, למסכים יש השפעה אדירה על הנוער.
כך נוצר מצב שבו בחור ישיבה יושב בחדרו בפנימייה, והוא מחובר לכל העולם שבחוץ דרך נגן הרדיו, הסמארטפון או הטאבלט שרכש לעצמו. ומכיוון שלא נתנו לו כלים ולא חיברו אותו רגשית לעולם התוכן התורני, מהר מאוד הוא מוצא את עצמו נמשך אחרי עולם התרבות והרגש שקיים בחוץ, ומכאן קצרה הדרך לנשירה. הצוות החינוכי שנחשף למקרים כאלו מגיב באותה גישה שמרנית של סילוק מהישיבה, ללא מתן מענה לנער.
המטרה העיקרית של החרדיות היא אותה מטרה של יהודים דתיים באשר הם: שמירת תורה ומצוות. האסטרטגיה החרדית להשיג זאת היא הצבת חומות של התבדלות מהחברה הכללית, וזהירות מופלגת מכל שינוי. היתרון בכך הוא החוסן שפיתחה החברה החרדית והצלחתה לשמר את ייחודיותה בעולם שבו ההגדרות הופכות נזילות יותר ויותר. הצלחה זו אפשרה לחברה החרדית לגדול באופן משמעותי. מצד שני, נדמה כי בתוך החברה הולך ונוצר פער בין־דורי, בעיקר סביב מערכת החינוך. פער זה מתבטא בחוסר יכולת של חלק מהדור החרדי המבוגר לזהות, להבין ולתת מענה לבעיות החדשות.
החינוך החרדי חייב להתחיל לחשוב במושגים של שינוי תפיסה ושל התאמת עולם הישיבות לדור הנוכחי. המטרה צריכה להיות לגדל יהודים טובים, לא גדולי הדור. כאשר מטרת החינוך היא להכניס את הילד לתוך קופסה חברתית ולהיחשב "משפחה מוצלחת", כל היסודות החינוכיים מתעוותים ומתעקמים. עקרונות כמו סמכות הורית, הצבת גבולות, חיבור לתפקיד – נכנסים למידות מוכתבות מבחוץ שאינן יודעות להכיל את עולמו של התלמיד.
הנוער החרדי זקוק ליותר הכלה, ליותר עולם רגשי ותרבותי. לא עוד הסתגרות, אלא מתן כלים שיעזרו לו להתמודד עם העולם שבחוץ. יש להתאים את החינוך לנער, על פי דרכו. הקהילה החרדית חייבת לתת לגיטימציה למסגרות חינוכיות לנערים בגיל תיכון שמשלבות גם לימודי חול. לא כל נער חרדי מתאים ללמוד יום שלם לימודי קודש. יש להקים גוף הכוון מקצועי וייעוץ חינוכי עצמאי לנוער חרדי, בשיתוף עם משרד החינוך. החברה החרדית בכלל ומערכת החינוך בפרט צריכות להתאים את עצמן להתרחבות המספרית של המגזר, והמשמעות היא גם יותר התערות ושיתוף פעולה עם מערכות המדינה.
לצד זאת, מערכת החינוך החרדית צריכה לשים דגש רב על תחושת השייכות והחיבור ליהדות. יותר שיעורי מחשבה, יותר עומק רוחני, יותר חוויות תרבותיות ורגשיות. בשנים האחרונות קמות ישיבות כאלה, שבהן ניתן דגש על חיבור ליהדות ממקום של חוויה ואהבה. הבחורים יוצאים מדי שבוע לבריכה, מתקיימים "זיצים" וערבי שירה חסידית. בעולם שבו כולם גדלים באותו אופן ובאותן מסגרות מקובעות ללא שינוי, אלה הם ניצנים של שינוי תפיסה שיש לקוות כי ילך ויתרחב, למען החברה החרדית והישראלית כולה.
דוד דרוק הוא בוגר ישיבת חברון, ר"מ ויועץ חינוכי במרכז "אל הנער" בתל־ אביב, ורכז חינוכי של בחורי ישיבות ונוער מתמודד בפתח־ תקווה
