חוקרי ספרות חז"ל התייחסו לתהליך ההתפתחות של דרשות המקרא. הם תיארו תהליך של התפתחות החל מהתקופה הקדומה, שבה הדרשות היו "פשוטות" ונצמדות לפשט הכתוב, ועם הזמן הפכו למורכבות יותר. תמיד הרגשתי שאינני יכול להסכים לדרכם של חוקרים אלה, ולדעתי הם לא עמדו על העיקר. אך האם אוכל לשכנע? נדמה לי שפעם אחת הייתה לי סייעתא דשמיא לכך. אנא התלוו אליי, ונלמד קטע מהספרות התלמודית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אני אלבש את מה שהיא לובשת
– דעה: סבלנות: כך הכסף שלנו הניב תשואה למרות המשבר
– דעה: הפרעות קשב וריכוז: למערכת החינוך נשארה דרך ארוכה
נתחיל בקריאת פסוק בספר שמות:
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, יג).
אם נעיין בפסוק, נמצא מילה שאין אנו בטוחים בהבנתה: "וּפָסַחְתִּי". כיצד למדנו באוניברסיטה לפרש מילה קשה? נבדוק במקורות הקדומים, וקודם כול בתרגום הקדום של התורה, תרגום השבעים ביוונית, המשמר לדעת החוקרים מדרשים "פשוטים" מהתקופה הקדומה. והנה, תרגום השבעים מפרש: "וּפָסַחְתִּי" – והגנתי. על סמך מה? החוקר המומחה בנושא זה, פרופ' שאול ליברמן, שלח אותנו לפסוק בישעיהו (לא, ה): "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם, גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט". לפי ההקשר בספר ישעיהו, אכן אפשר להבין ש"פסיחה" משמעותה הגנה.
אולם האם זה הפשט התמים? כל אחד מכיר את הפירוש המסורתי, שלפיו "וּפָסַחְתִּי" משמעותו דילגתי. הבנה זאת אומצה על ידי רש"י ומפרשים אחרים. רבים הסתמכו על הביטוי "פוסח על שני הסעיפים", הקרוב למשמעות של לדלג ולקפוץ. אחרים הסתמכו על הביטוי "פיסח", כלומר אדם הקופץ (או מדלג) מכיוון שאינו יכול ללכת בצורה המקובלת.
מאבק באמונות טפלות
אם כך, מצאנו עד כה שתי אופציות להבין את שמו של חג הפסח. אך במדרשי חז"ל מוצאים אנו פירוש שונה ומפתיע. לשם כך נחזור אל המאה השנייה, שם עומדים שני גדולי הדור בתקופתם, בבתי המדרש שלהם: רבי ישמעאל בן אלישע ורבי עקיבא, שעתידים להיות שניים מעשרת הרוגי המלכות בתקופת מרד בר־כוכבא.
הבה נקרא בספרו של ר' ישמעאל, ה"מכילתא" (כלי־מידה בארמית):
"וראיתי את הדם". היה ר' ישמעאל אומר: והלא הכל גלוי לפניו?… אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם, שנאמר ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייס.
הנה לפנינו פירוש נוסף ל"ופסחתי" – לחוס, לרחם. כעת ממשיך המדרש ומביא הוכחה לפירושו מהפסוק בישעיה לא שראינו קודם: "חייס, שנאמר כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם, גנון והציל פסוח והמליט". לפי ההקשר בישעיה פירוש זה אכן מתאים, אולם לדעתי יש כאן יותר מכך. מדרשים אוהבים לשחק עם מילים, וכך גם כאן. המילה "פסוח" הופכת את סדר אותיותיה והופכת דומה ל"חייס". המילה שיחקה עם אותיותיה, אך בפנימיותה שמרה על מהותה!
משמעות הפועל לפסוח איננה רק שאלה פרשנית. רבי ישמעאל השואל "והלא הכל גלוי לפניו", רוצה להדגיש כאן דבר חשוב ביותר, ולהוציא מליבנו דברים שאולי יכולים להיתפס באופן לא נכון. הוא אומר: היזהרו שמא עלתה בכם מחשבה מוטעית שבמריחת הדם נעשה מעשה של כישוף. חלילה שתחשבו שתינצלו בגלל איזו פעולה בעלת כוח מסתורי, אלא: "בשכר מצוה שאתם עושים".
מה מבטא כאן ר' ישמעאל? הוא מזהיר אותנו: אנו עומדים בפני ימים שיתרחשו בהם ניסים, אלא שהברכה עלולה להיפגע בגלל הוספות של דברי הבל ואמונות טפלות הנולדות מהשפעות של עבודה זרה. הדרך היחידה לזכות לברכה היא התפילה והמצוות, ולא יותר.
האם גם בימינו איננו חוטאים בכך? יש המכריזים שהם בעלי כוחות רוחניים כאלו ואחרים, ואנשים פונים אליהם במצבים קשים כדי לזכות לפסאודו־ניסים. לפי ר' ישמעאל, לנו יש דרך אחת: המצוות, ולכך אוסיף: גם התפילות שלנו!
היחס להגשמה
עתה בואו ונראה במדרש נוסף גם את עמדותיהם של שני חכמים צעירים, המנסים לאפיין את דברי מוריהם.
ופסחתי עליכם. ר' יאשיה [תלמידו של ר' עקיבא] אומר: אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהקב"ה מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר: "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים" (שיר השירים, ב, ח) ואומר: "הנה זה עומד אחר כתלנו וגו".
דרשה זו של התלמיד רומזת על עולמו הרוחני של רבי עקיבא, עולם של חזונות מיסטיים. המילה "ופסחתי" מתפרשת כאן פסעתי, דילגתי, על פי פסוק משיר השירים "מדלג על ההרים". הדרשה מקשרת אותנו לשיר השירים, שרבי עקיבא אומר עליו שהוא "קודש קודשים", ספר המלא בתיאורי אהבה וגעגוע של בני זוג, ושר' עקיבא רואה אותו כאלגוריה לקשר בין עם ישראל להקב"ה.
מהצד השני ניצב רבי יונתן, תלמידו של ר' ישמעאל, האומר: "ופסחתי עליכם – עליכם אני חס, ואני איני חס על המצריים". התלמיד ממשיך אם כן את הכיוון הפרשני שראינו בדרשת ר' ישמעאל.
כך רואים אנו כיצד נפרסים לפנינו שני מודלים בהתייחסות למילה "ופסחתי" המיוחסת לקב"ה. ובאופן כללי יותר, אפשר לראות כי אלו שתי שיטות מהותיות הנוגעות בשאלה העקרונית כיצד לפרש מקומות שבהם מופיעים תיאורים גשמיים לכאורה ביחס לקב"ה. זוהי איננה מחלוקת תמימה בפירוש מילה במקרא. וגם המקורות הקדומים שעסקו בכך, שהד להם ראינו בתרגום השבעים, לא היו מדרשים "פשוטים" כלל ועיקר כפי שנטען. מדובר כאן בסוגיה חשובה ומהותית.
ר' ישמעאל, עם תלמידיו ההולכים בדרכיו, שואף להתרחק מכל סכנה שהתיאורים הגשמיים יובנו כפשוטם, ולכן יתנגד לפרש מילה כמו "פסחתי" מלשון דילוג, אף שזו המשמעות הקרובה ביותר לפשט. ככה לא כותבים על הקב"ה בעולם של ר' ישמעאל! מנגד ר' עקיבא איננו חושש מכך. ר' עקיבא, עליו נכתב שחווה חזונות מיסטיים, טוען שהמקרא מדבר בשפה הדומה למה שאדם חווה ורואה בחזונות כאלו. חזונות כאלה מתוארים גם על ידי הנביאים, ולכן שפת המקרא יכולה לכלול תיאורים מגשימים. התיאור שה' מדלג על הבתים זוהי אלגוריה, כמו ששיר השירים הוא אלגוריה. וכשאנו קוראים תיאורים מסוג זה, קודם כול עלינו להבין את העיקרון ואחר כך את המשמעות האבסטרקטית והפילוסופיה שמאחורי הדימויים. זהו רבי עקיבא.
