סודות המשל: בין המקרא לנבואה

כפי שנהגתי בשנים קודמות בשבת שבחג הסוכות, ברצוני לתת כבוד לכמה פסוקים בספר קהלת ולראות כיצד משתלבים הם בשיטת פרשנות המקרא של הרמב"ם.

בפתיחה למורה הנבוכים מדגיש הרמב"ם את חשיבותו של המשל. כדי להגיע לעומק דברי התורה, הוא כותב, עלינו להבין את סודות הסגנון המקראי שבמרכזם מצוי המשל:

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: על פי תהום: בחסות איראן, ארגוני טרור גוררים את לבנון לאסון
– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'
– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן

ודע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים וענייניהם ופירוש מילותיהם. כבר ידעת אומרו יתברך: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה"; וידעת אומרו: "חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל". וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". ואמרו במדרש: "לְמה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים, ולא היה אדם יכול לשתות מהן. מה עשה פיקח אחד? סיפק חבל בחבל ומשיחה במשיחה, ודלה ושתה. כך היה שלמה: מִמשל למשל ומִדבר לדבר, עד שעמד על בוריה של תורה.

ישנו הבדל יסודי בין ההגות המקראית להגות הפילוסופית. בעוד שהפילוסופים משתמשים בשפה טכנית, המקרא משתמש במטפורה ובמשלים. לכן, רבים טועים בהבנת הרעיונות שהמקרא מנסה להציג. המשימה הראשונה היא הבנת מהותו של הטקסט – האם הוא כפשוטו, או שמא משל הוא. ואף אם לא תמיד נבין מהו הנמשל, עדיין יש חשיבות רבה בהבנה שלפנינו משל, כך שלא נטעה להבינו כפשוטו.

סכנת פישוט היתר

ועדיין, לא כל המשלים המקראיים הם באותו סגנון. הרמב"ם מבחין בין המשל הספרותי והמשל הנבואי. המשל הספרותי נוצר במכוון ובמודע. המשל הנבואי, לעומת זאת, הוא תוצאה של יצירה בלתי מודעת, שבאה בהתגלות. המסר הנבואי בא מ"שפע" שמקורו מעבר לאדם, מגיע באופן בלתי מודע לדמיונו של הנביא, ומתלבש בלבוש הפלסטי של המשל. רק מאוחר יותר הנביא מודע למשל שיצר. בין שני סוגי משלים אלו קיים הבדל גדול. אל הסוג הראשון יש לגשת בשיטות של ניתוח ספרותי, אך את הסוג השני יש ללמוד לפי עיקרון שונה – עיקרון פסיכולוגי. פרשנות החזונות הנבואיים דומה יותר לפרשנות החלום מאשר לפרשנות טקסט.

אולם קיימת סכנה נוספת שהרמב"ם מזהיר אותנו ממנה, והיא סכנת פישוט היתר. יש משלים שבהם לפרטים יש משמעות. אך במשלים אחרים יש להסתכל על הסיפור הכולל, והרמב"ם מזהיר מפני ניסיונות מופרזים וחסרי תוחלת לפרש כל פרט:

והבן זה ממני מאד… לא תבקש כל חלקי העניינים אשר באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות בדבר הנמשל. כי זה יוציאך לאחד משני עניינים: או שיטה אותך מן העניין המכוון במשל, או יטריחך לפרש עניינים אין פירוש להם, ולא הושמו בו לפרשם. ותגיע מזאת ההטרחה לכמו זאת ההזיה העצומה, אשר יהזו בה ויחברו בה רוב כיתות העולם בזמננו זה, להיות כל אחת מהם רוצה שתמצא עניינים למאמרים, לא כיוון בהם אומרם דבר ממה שירצוהו. אבל תהיה לעולם כוונתך ברוב המשלים ידיעת הכלל, שידיעתו היא המכוונת.

טענה נוספת של הרמב"ם היא, שלעיתים הנמשל מפוזר בין משלים הנמצאים במספר מקומות במקרא, ולא נוכל להבין את הנמשל אלא אם נחברם. כאן מגיעים אנו לדוגמה מספר קהלת, שהרמב"ם מפרש, בעקבות חז"ל, כמשל ליצרי האדם. זו לא פוליטיקה, אלא פסיכולוגיה.

הקטע הראשון הוא מפרק ד: "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד". והקטע השני מפרק ט: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי. עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ".

וכך כותב הרמב"ם (מו"נ ג, כב):

וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". וכמו שאמרה התורה, "מִנְּעֻרָיו". ושיצר טוב אמנם יִמָצֵא לו אחר שלמות שכלו. ולזה אמרו: נקרא יצר הרע "מלך גדול", ונקרא יצר טוב "ילד מסכן וחכם", במשל הנשוא לגוף האדם והתחלף כוחותיו, באומרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'". כל אלו הדברים נמצאים כתובים להם ז"ל [=בחז"ל], מפורסמים.

הרמב"ם מתאר כאן את המאבק בין היצרים: המלך הזקן הוא היצר הרע. הוא "זקן" כי יש לו השפעה מתמשכת; הוא משאיר את משקעיו הרעים בנפש מאז הלידה. הילד המסכן והחכם הוא היצר הטוב – החיבור שבין תבונה ומוסריות. הוא חלש הרבה יותר מהיצר הרע, ועדיין הוא נדרש למלט את האדם מהמצודים של "המלך הזקן", היצר הרע המזיק לאדם.

ומדוע להשתמש במשל כדי לתאר זאת? אולי כדי ליצור הפתעה או רושם חזק יותר על האדם כאשר יגלה את הנמשל המסתתר בתוכו. אולם לעיתים המשל בא לכסות, כדי למנוע את הסכנה שהדברים עלולים לגרום למי שאינו ראוי להבינם.

הוגים שונים מבחינים בין סוג כזה של משל אלגורי, ובין כתיבה המשתמשת בסמלים: האלגוריה מכסה את מה שאפשר היה גם לכתוב בצורה מפורשת, ואילו השימוש בסמלים דווקא מגלה רעיונות שאינם נגישים בכתיבה ישירה. האלגוריה היא דרכה של הפילוסופיה הרציונליסטית, ואילו הסמל – של המיסטיקה. לכאורה, הרמב"ם כולו רציונליזם. אך כשהוא מתאר את המשל הנוצר בתהליך נבואה, זה דומה יותר לסוג השני – משל הבא לגלות אמיתויות או אף תחומים הסגורים בפני האדם.

אצבע על הירח

משל מהמזרח הרחוק מתאר לנו אדם המצביע באצבעו על הירח. שני אנשים, אחד חכם ואחד סכל, מביטים עליו. החכם מסתכל על הירח, הסכל על האצבע. הנמשל הוא כמובן המשל בעצמו. ואכן, הרמב"ם הדגיש את הסכנה הגדולה המאיימת על מי שיקח את המשלים "על פשוטיהם". אולם אולי טעות בידינו, ולמרות הכול משל זה מטעה?

מי שמסתכל על האצבע אינו בדיוק סכל. הוא אכן לא מבין את הנמשל, אבל מבין שעושים כאן שימוש במשל. חכמים רבים פנו לרמב"ם כדי להבין את הנמשל ואת המסר שבספרי המקרא. ברבים מהמקרים משתמש הרמב"ם בפירושיו אלו בפילוסופיה, שברבות השנים התיישנה ואיננה רלוונטית יותר. אנו פנינו לרמב"ם דווקא כמו הסכל שבמשל האצבע, הרוצה ללמוד לא על הירח אלא על האצבע; לא על הפילוסופיה שהתיישנה, אלא על עצם הרעיון החשוב שרבים מסיפורי המקרא הם משלים, ואין להבינם כפשוטם. דברים אלו של הרמב"ם לא פג טעמם ולא נס ליחם.