כאשר רבי יהודה הלוי (ריה"ל) דן בספר הכוזרי בתארי הא־ל, הוא מתייחס לשני תארים סותרים לכאורה: "א־ל רחום" לעומת "א־ל קנא". ריה"ל הסביר שהתואר הנכון יותר הוא "א־לוהי המשפט", המלמד שהא־ל עושה משפט צדק. לפנינו אם כן תואר־על, שממנו מסתעפים תארי־משנה, שבעצם אינם אלא תגובות סובייקטיביות של האדם הנפגש עם "משפט הצדק" האובייקטיבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יוסי דגן מתנגד להרחבת חוק הפיקדון: יפגע באמון האזרחים
– "יכולנו לתקן ולא רק לנבור": דיון בוועדת החוקה גלש לאנרכיה
– בשל המספרים הגואים: צה"ל שוקל כניסה לסגר מלא
זהו ניתוח ומבנה מופלא. אלא שעמדה זאת מנוגדת ליסודות הקבלה, שם ההיררכיה של התארים הללו היא הפוכה. לפי הקבלה, הממשיכה בכך מסורת של מושגים יהודיים קלאסיים, ישנם שני עקרונות המצויים בעימות: רחמים ודין. משפט הצדק הוא התוצאה הדיאלקטית של שתי מידות אלו.
זאת ועוד, לפי הקבלה, ובניגוד לריה"ל, מידת הרחמים היא מידה עצמאית העומדת מעל למשפט הצדק. ישנו חסד מוחלט שיכול לנצח את כל הדינים. באופן כזה יכולה הקבלה לפרש את מהותו של יום הכיפורים: המעשה האנושי של בקשת סליחה מפעיל את מידת הרחמים, המתבססת על הרעיון שהאדם עובר שינוי בעקבות התשובה. בתנועת המוסר הסבירו שכשהאדם חוזר בתשובה הוא כאילו הופך לאדם אחר, ואז משפט הצדק נחלש. שכן כעת אם יינתן לחוטא עונש, יקבל אותו אדם אחר מזה שחטא.
בקבלה מנסים גם לענות על השאלה המתבקשת: מדוע אי אפשר היה להישאר עם מידת הרחמים בלבד, והרי על מידה זו אנו חוזרים ומהללים את הקב"ה בימים הנוראים? הסיבה היא שמידת הרחמים גורמת פעמים רבות מדי להופעת הרוע והרשע. כנגדם חייבים להילחם, ואז מופיעה מידת הדין שוב. בקבלה תהליך זה מתואר כעימות בין "אריך אנפין" (ארך אפיים) ל"זעיר אנפין" (קצר אפיים). האריך־אנפין מדומה לאב בעל הזקן הלבן המסמל את האהבה, בעוד שהזעיר־אנפין מדומה לאיש מלחמה שצריך להילחם כנגד הרשע והוא זקוק למידות הגבורה והדין.
נקמת הטבע
רעיונות אלו לא תמיד הובנו במהלך ההיסטוריה. ההוגים הנוצריים הזדהו כביכול עם מושג החסד, והאשימו את היהדות שהיא דת של קנאה ונקמה. את ההשלכות לכך מרגישים אנו עד היום בטענות נגד ישראל בזירה הפוליטית. מה לא הבינו אותם "אוהבי האדם"? שיש מתח רב בין קוטב הדין לקוטב הרחמים בגלל קיומו של הרוע.
אני אוהב להביא כדוגמה לכך את האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שהלך לבקר את האדם שירה בו, וסלח לו. היו אלה רגעים של סליחה יפה. הייתה זו סליחה נוצרית שהתאפשרה רק בגלל ההפרדה, שבה הישות החילונית לקחה על עצמה את הדין והחזירה אותו לבית הסוהר, והישות הדתית לקחה לעצמה את מידת החסד. אבל היטב אמרו חז"ל שכל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים – אלו שיהפכו להיות קורבנות של האכזריים. העימות הזה שבין הקטבים, הוא בדיוק מה שהקבלה מתארת.
גישתו של ריה"ל, המעמיד בראש את עקרון משפט הצדק, הייתה גם העמדה שפיתח קאנט והביא אותה עד לקצה. הוא סבר שמשפט הצדק הוא אמיתות מוחלטת שעליה אי אפשר להתפשר.
כאן מתעורר נושא נוסף, והוא סוגיית העונש. בצורה פשטנית נוכל לומר שקיימת קשת של גישות פילוסופיות ביחס לענישה. לפי קאנט, ובהתאם לשיטתו בעניין המוסר, העונש נתפס כמימוש הצדק המוחלט. בגישה אחרת, נגדית, אנו מתייחסים לענישה מבחינת התוצאות שלה – ההשפעה וההרתעה שאמורות להיות לה על החברה.
בין שתי עמדות אלו ישנה גישה שלישית, אשר מתייחסת לעונש כאמצעי חינוך לחוטא, ושתי עמדות נוספות, קרובות לכך, שהן עמדות דתיות ממש, הרואות את העונש ככפרה או כתיקון. ויש הבדל משמעותי ביניהן. כי במשמעותו הפשוטה, המושג של "תיקון" איננו ממש עונש, אלא דומה לדרישת פיצוי לנזק שאדם עשה. אולם לתיקון החטא יש גם ממדים רוחניים ומיסטיים שפותחו בקבלה, ועל כך כמה מילים בהמשך.
ישנה גישה מעניינת נוספת, המתייחסת לעונש כתוצאה טבעית של החטא. טענות מעין אלו נשמעו מפי הוגים בתקופה המודרנית. בווריאציות שונות הן היו מקובלות על לא מעט פילוסופים יהודיים בתקופות קודמות. תסלחו לי, אבל אני הייתי מכנה זאת 'תורת השטקר'. כלומר, אם אני נוגע במקום הלא נכון, אקבל מכת חשמל כתוצאה טבעית של המעשה. העונש נתפס באופן שכאילו קיים חוק טבע שעל מעשים מסוימים האדם, או העם, נענשים. כך למשל, הגלות היא עונש לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בגישה זו, ההסבר הוא שכאילו הארץ מקיאה את יושביה באופן טבעי.
מעניין שטענות דומות נשמעות לא מעט כיום ביחס לתגובה של הטבע כנגד האנושות הפוגעת באיזון שלו, ואפילו בהקשר של מגפת הקורונה.
לפני שיהיה מאוחר מדי
על פי אותה גישה, מדוע אי אפשר להסתפק בעונש שהטבע מביא עלינו? הבעיה עם העונש הטבעי היא שעל פי רוב הוא יגיע מאוחר מדי. למשל בעבירות שאדם עושה כנגד גופו ובריאותו, אם הגוף היה מגיב מיד זה היה עשוי לגרום לאדם לתקן את דרכו. אך פעמים רבות כשהגוף מגיב זה עלול להיות בשלב שבו כבר מאוחר מדי לתקן. כך גם ביחס לחינוך. את התוצאות של חינוך לא טוב יבין הילד רק כשיגדל. לכן, לטובת הילד יש צורך להפעיל בחינוך גם שיטות "לא דמוקרטיות". אנו משתמשים בעונשים מלאכותיים של שכר ועונש כדי לאזן את האדם בטווח הזמן הזה, מבלי להמתין לעונש הטבעי שעלול להגיע מאוחר מדי.
הרמח"ל ב"מסילת ישרים" תיאר זאת באמצעות משל המבוך. בחיינו אנו מתקדמים כמו במבוך. יש משהו שנמצא בסוף ומהווה עבורנו מטרה להגיע אליו, אך אנו טועים בדרך וצריכים מישהו במקום גבוה יותר שידריך אותנו. זוהי עבורו מערכת התורה והמצוות.
לסיום נחזור לשתי הגישות הדתיות שהזכרנו ביחס לעונש: העונש ככפרה וכתיקון. הרעיון בכפרה הוא שהעונש נועד לתקן את האדם. הוא יגרום לאדם להבין את הרע שעשה, ולא לחזור על כך. כאן מופיעה אפשרות התשובה שמונעת את העונש בכך שהאדם כבר מגיע בעצמו להבנה זאת, ללא צורך בעונש. ואילו תורת התיקון זו תורה קבלית האומרת שהרוע גרם לקלקול, ואנו צריכים לתקן אותו על ידי דברים שנעבור ונעשה. לעיתים אפילו מוטל עלינו לתקן עוולות שלא נעשו על ידינו. אך סליחה, מספר המילים של מאמרי אזל. ניפגש בהזדמנות הבאה על נושא אחר, בעזרת השם יתברך.
