ההלכה מייחסת חשיבות רבה למה שהאדם מוציא מפיו, למשל בדיני שבועות ונדרים. מאידך גיסא, ההלכה גם מייחסת חשיבות למחשבתו וכוונתו של האדם, למשל הצורך בכוונת הלב כדי לצאת ידי חובת המצוות. אולם מה קורה אם הדיבור והמחשבה סותרים זה את זה?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרשת בהעלותך: האמת מעוררת תשובה
– ישראלים עברו להודו כדי להתחבר לעולם, וגילו שאין כמו בבית
– "התחלה": אייל דביר מגשים חלום עם סינגל חדש
לשון סובייקטיבית ואובייקטיבית
המפטי־דמפטי, מעליזה בארץ הפלאות, מעמיד אותנו בפני בעיה. הוא אומר לעליזה: כשאני משתמש במילה, הרי משמעה בדיוק כמשמע שאני בוחר לתת בה, לא פחות ולא יותר… השאלה היא מי יהיה האדון, זה הכול.
מסתבר שגם חז"ל היו צריכים להתמודד עם עניין מעין זה – הכוונה הפרטית והנסתרת שהאדם עשוי לתת למילותיו. המשנה בשבועות (ג,ח) דנה בהגדרת שבועת שווא ומביאה מספר דוגמאות. אחת מהן היא שהאדם נשבע "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר". על כך שואל רבינא את רב אשי: "ודלמא האי גברא ציפורא רבא חזי, ואסיק ליה שמא גמלא, וכי קא משתבע אדעתיה דידיה אישתבע?". אולי ציפור ראה וקרא לה גמל ונשבע על דעתו זו? ממשיך רבינא ואומר (בתרגום לעברית): ואם תאמר שכשנשבע הולכים אנו אחר היוצא מפיו ולא אחר כוונתו, אם כך מדוע מי שמחויב שבועה בבית־דין אומרים לו: דע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת בית־דין? האם אין זאת משום שחוששים אנו שכאשר אדם נשבע שנתן לחברו מעות, הוא בעצם נתן לו רק איסקונדרי (חתיכות עץ למשחק) וכינה אותן מעות? על כך עונה רב אשי: לא! החשש הוא אחר. משום "קניא דרבא", ועל כך בהמשך.
רבינא ורב אשי חולקים בשאלת תקפותה של "השפה הפרטית". לפי רבינא – עלינו להביא בחשבון שהאדם הוא האדון על משמעות המילים והוא יכול לשנותן, כדברי המפטי־דמפטי. לכן, כשבית דין משביעים אדם, הם נזקקים להכרזה שהשבועה תהיה על דעתם. רב אשי אינו מסכים ומבטל לחלוטין אפשרות זו.
במאמר "ידות נדרים" שכתבתי זה מכבר הוצגו שתי גישות עקרוניות לשפה האנושית. הגישה הראשונה, הסובייקטיבית, היא המחפשת את כוונת האדם מאחורי הדברים הנאמרים. את הגישה הזו מוביל אביי. הגישה השנייה, גישתו של רבא, היא אובייקטיבית וטוענת שבכל הנוגע למחויבויות הלכתיות ומשפטיות, כוונת האומר איננה אלא "דברים שבלב", אשר אינם יכולים ליצור מחויבות. המחויבות נוצרת מתוך המובן החד־משמעי שהשומע המשכיל ייתן לדברים הנאמרים, תוך שהוא לוקח בחשבון את מלוא ההקשר ואפילו מפעיל אומדנויות והנחות מתקבלות על הדעת.
המקל של סנצ'ו
לדעתי, הגישה הסובייקטיבית של אביי המתחשבת יותר בכוונת האומר פותחה והורחבה על ידי רבינא, שמביא בפנינו את החשש לשימוש בשפה פרטית כמו המפטי־דמפטי. רב אשי, לעומתו, הולך בעקבות הגישה האובייקטיבית של רבא ואומר: "אזלינן בתר פומיה ולא בתר דעתיה" – אין אנו מקבלים את אפשרות השפה הפרטית. הבעלות על השפה והמילים מופקעת מהאדם הפרטי ועוברת לקהילה הדוברת אותן. האדם מוותר מלכתחילה על השימוש ב"שפה פרטית" בכל הנוגע לקומוניקציה האנושית ומתחייב במה שיוצא מפיו לפי המשמעות הסטנדרטית של השפה.
עבור רבינא, השפה הפרטית היא עדיין אופציה קיימת שצריך להביאה בחשבון, ולכן, במקרה של שבועה מדגישים באופן מפורש או לא שמשמעות השבועה תהיה על פי דעת בית דין. בניגוד אליו, רב אשי לא נזקק להתניה כזו כנגד השימוש ב"שפה הפרטית". אם כך מדוע בכל זאת בית דין מתנים שהשבועה היא על דעתם? לפי רב אשי, הסיבה היא אחרת. זאת כדי למנוע מקרים מהסוג של "קניא דרבא" [=הקנה של רבא]. למרבה הפלא, מקרה זה המתואר במסכת נדרים (דף כה) מופיע באופן דומה להפליא ב"דון קיחוטה" של סרוונטס! וזוהי אחת הדוגמאות להשפעה היהודית על ספר זה. אני משאיר לכם, הקוראים, למצוא את הדמיון או את ההבדלים.
הסיפור הוא כזה: סנצ'ו פנסה, נושא כליו של דון קישוט, הופך למושל עיר ולשופט. מגיעים לפניו שני זקנים. אחד מהם מחזיק בידו מטה. הזקן השני פתח ואמר: הלוויתי לבן־אדם מהוגן זה עשרה מטבעות זהב טהור… והוא משתמט מלשלם… אין עדים לעניין ההלוואה ולא לעניין הסילוק, מכיוון שלא פרע לי כלל; רצוני אפוא שהוד מעלתו ייטול ממנו שבועה, ואם יישבע שסילק לי הריני לפטור אותו מיד. הזקן מחזיק המטה ענה: "מודה אני, אישי, שהוא הלווה לי… הריני מוכן לישבע שהחזרתי". בתוך כך מסר הלווה את המטה שבידו לידיו של המלווה, וביקש שיחזיק בו במשך השבועה, כאילו המקל מפריע לו להישבע, ואז נשבע. שני הזקנים פנו לצאת ואז פנה סנצ'ו אל הלווה וביקש ממנו את המטה. אז ציווה לשבור את המקל ובתוכו ממש נמצאו עשרה מטבעות זהב.
אכן, גם לפי רב אשי שאינו מקבל את החשש משפה פרטית של הנשבע, עדיין בית־הדין צריך להתגונן כנגד מצב של "קניא דרבא", או המקל של סנצ'ו פנסה, שבו השבועה יכולה להתפרש דו־משמעית ולכן נזקקים להכרזה שהשבועה על דעת בית־דין.
מקרה של אונס
כך או כך, בין לרב־אשי ובין לרבינא, בכל הנוגע לשבועות, השפה הפרטית בטלה ואדם אינו יכול להישבע על סמך פרשנותו הפרטית לשבועתו. אך האמנם כך הוא? יש מקרה חריג. המשנה בנדרים (ג,ד) אומרת: "נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה. שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ". מבלי להיכנס יותר מידי לפרשנות, נאמר שהמשנה מתירה לאדם לנדור נדר שאינו נכון כדי להציל את ממונו מעושק ומגזל. הגמרא מסבירה באיזה אופן מותר לעשות זאת. רב עמרם בשם רב מפרש שהאדם נודר בלשון מעין זו: "יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך", כאשר בליבו הוא מוסיף את המילה "היום". זאת אומרת שהפירות ייאסרו עליי בהנאה רק היום, וכך לכאורה הנדר אינו שקרי. הגמרא מסבירה שלמרות שדברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין שאני.
כיצד הסתייגות כזאת, הנאמרת בלב, יכולה להיות בעלת תוקף? הלוא דברים שבלב אינם דברים? הלא האדם חייב לוותר על השימוש בשפה הפרטית לטובת הקומוניקציה החברתית? במקרה של אונס, חוזרת סמכות השפה לרשותו של כל אדם. האדם מקבל חזרה את הריבונות על השפה שלו, דווקא כשהוא איבד את הריבונות על מעשיו.
