רחוקים אנו בימים אלה מחשבון הנפש שאנו נוהגים בו בימים הנוראים. אלא שהעברות רבות הן, ולפעמים שוכחים אנו להתוודות על כמה מהחמורות שבהן. ברשימתי זאת מבקש אני לעמוד ולהתוודות על אחת מהן, והיא: "על חטא שחטאתי לפניך, אני כנגדי".
מה אני בעצם
כפתיחה לדבריי מבקש אני לחזור על אמרה חסידית ידועה של רבי זושא: "כאשר אגיע לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית זושא". דברים אלה מהווים ניגוד למסורת הגותית שלמה, שלה השתייכו רבים מהפילוסופים הקלאסיים. פילוסופים אלה סברו שיש תכלית אחת לאדם, המשותפת לאנושות כולה; כאילו לכל אדם סולם, אלא שהסולמות כולם מקבילים. למשה ולזושא אותו סולם.
אמרתו של ר' זושא מבטאת מרד כנגד הקונספציה הזאת. האנושות איננה סולם אלא אילן. הגזע משותף אך הענפים והעלים רבים. לכל איש ואישה אתגר וייעוד אחר, וממילא דרך משלו. לפנינו אחת האמונות הקיומיות החשובות והמפתיעות ביותר: יש משהו שאני מיועד לו ואני חייב לחפש אותו. אם לא אזהה אותו, אחטא נגד עצמי.
האם יש רמזים, מעין מצפון ומצפן שידריך אותי בדרכי, שיציל אותי מהחטא? מרדכי מרטין בובר עונה: כן! כך הוא כותב:
הנחת ראשית אמיתית לכך היא ידיעת יסוד השוכנת בלב כל בני האדם… היא ידיעתו של היחיד מה הוא "בעצם", מה הוא נועד להיות, מה היה המכוון בהיבראותו החד־פעמית והיחידית.
יש לפניי מטרה, תכלית אישית. אך מהי מטרתי ודרכי? משהו בתוכי יודע זאת. ידיעה זאת קיימת באופן אינטואיטיבי בכל אדם והיא יוצרת דמות של עצמנו, דמות האדם שאנו אמורים להיות. אך דמות זאת לא תמיד מצטיירת בנו באופן מושלם. התודעה של ייעודנו מופיעה "במידות שונות של חוזק וברירות". יתרה מכך, היא לא תמיד נוחה לנו. בני האדם "על פי רוב משתקים אותה". אבל כשדמות זאת "נוכחת במלואה, עשויה לעלות כפעם בפעם ההשוואה עם מה שהוא בפועל, ומה שמתגלה כקיים באותה שעה יימדד אז לעומת הדמות". ההשוואה בין הדמות האידיאלית לבין ישותי הריאלית הרי היא, לפי בובר, המצפון שאנו מחפשים. אולם הבה נדייק: היא מהווה פן אחד של המצפון המזהיר אותנו נגד החטא שאנו עלולים לחטוא נגד עצמנו.
מפגש בין הדמויות
דברים אלה של בובר רומזים על המקור שממנו לדעתי הוא הושפע. כידוע, פרסם בובר מהדורה מעובדת של סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב בגרמנית, וכמובן הוא גם למד והכיר את ליקוטי מוהר"ן. באחת התורות של רבי נחמן (ליקוטי קמא, סו) הוא מדבר על אותם הפסוקים שבהם מופיעה כפילות של שמות, נוסח "משה משה" או "אברהם אברהם". מוהר"ן מפרש בעקבות הזוהר על פרשת נח את הכפילות הזאת.
אם נפרש ונרחיב את דברי הזוהר נוכל לומר שבלידת כל אדם נולדות שתי דמויות, אלא שהן נפרדות מיד. האחת תישאר בשמים, השנייה מתהלכת ופועלת בארץ. הן עתידות להיפגש רק ברגע ההסתלקות מהעולם, כאשר הדינמיות של החיים הופכת לסטטיות של המוות. הדמות שבשמים היא הדמות שאליה זושא צריך לשאוף, זוהי הדמות האידיאלית והאינדיבידואלית של זושא, דמות השונה מזו של משה.
חובתי היא כנראה גם אושרי. האדם מחפש אוטונומיה, חירות מוחלטת לפעול כרצונו וגם לחוקק לעצמו על פי רצונו השרירותי. אך כשהאדם השיג אוטונומיה, האם הוא זכה גם ל"אותנטיות" – אחת הברכות החשובות ביותר שלהן יכול האדם לשאוף? יש לו חופש לבחור בין אפשרויות שונות, לימודים ומקצוע – האם הוא יודע מה הוא רוצה? האם קל לצעירים לדעת האם הם אוהבים?
ר' נחמן רמז לרגע האמת. בשעות ההסתלקות מהעולם נפתחים שערי האמת. מהמפגש בין שתי הדמויות של אליהו נולדה האפשרות להעניק פי שניים לאלישע. הפגישה בין הדמויות הכפילות הוא בעצם רגע אמת של החיים, ופעמים אינספור של טרגדיית החיים. הרבה פעמים את מה שחיפש האדם הוא יוכל למצוא אך ורק בעקבות תבוסתו, אכזבתו.
זאת היא גם האינטואיציה של טולסטוי בסיפורו הקלאסי "מותו של איוואן איליץ'", שבו מתואר אדם אשר בימיו האחרונים מגלה שחייו היו חסרי משמעות. ימיו היו שבויים על ידי אחרים, בניסיון למצוא חן בעיניהם. וזו רק אחת הדוגמאות למשאות השווא והמדוחים המכשפים את האדם.
יצר ויצירה
מכאן הבנה חדשה של היצר הרע. האדם עומד במהלך חייו בפני אפשרויות שונות, וכפי שכותב בובר: "לב האדם בונה תבניות בצורת 'יצרים'… של האפשרי שניתן להפכו לממשי". האדם רוצה להשיג הכול אך חיינו מחייבים אותנו בברירות: "בין הפעולות השונות, יש לברור את האופציות שעליהן עונים אנו באמירת הן, ושבהן אנו מכריעים לנקוט".
וביחס לשפע האפשרויות, שחלקן מסוכנות, משתמש בובר במילה קשה: "דֵמוני" (שטני): "בפני הדימוני אשר בשפע ההנהגות והמעשים הפתוחים באותו רגע לפני היחיד, ניצבת אז הרוח [=רוח האדם]". לפיכך, היצר הרע איננו מייצג דווקא דמות הפועלת בתוכי, אלא את האפשרויות הלא טובות העומדות בפניי. "יצר" הוא מלשון "יצירה", והיצר הרע הוא היכולת למימוש האפשרויות האיומות ביותר שניתן לממש.
אני זוכר את המילה שבה השתמש נתן רוטנשטרייך באחד משיעוריו: "מוסר הוא זמיר". החיים המוסריים מחייבים אותנו בזמירה – קציצת ענפים של אפשרויות לא טובות. ואכן, ללא זמיר זה מביאים היצרים את האדם לפשעים הגדולים ביותר נגד רעהו ונגד האנושות כולה. ואז אנו נדרשים בעל כורחנו למלחמה ולזמיר של עריצים!
