אם נשאל אדם משכיל מה הם הקרבנות, תשובתו מן הסתם תהא שהקרבנות נולדו במקום שבו עמד אדם חסר אונים אל מול אימת הטבע. האדם הקדמון לא הבין מהו החום שאוחז בגופו או בגוף בנו, ובאותו הרגע שבנו פרפר בין חיים ומוות הוא רץ למקדש הסמוך והקריב לאל קרבן כדי שירחם על בנו אהובו. כשהוא עמד אל מול לידה, הוא הביא את קרבנו למקדש הסמוך וביקש שיהא בן זכר. היום, כמובן, אין רצים יותר למקדש אלא לבית החולים ומבררים מיהו הרופא הטוב שירפא את המחלה, ורק כשכלו כל הקיצין רצים אל האדמו"ר או ה"בבא"' הקרוב. באותו האופן אין מביאים היום קרבן לקראת לידה אלא הולכים אל הרופא ואל האולטראסאונד וכו'.
תפיסה זו, שלפיה עולם הקרבנות שייך לימי קדם, היא אולי נכונה, אלא שאין לה נגיעה לתורת הקרבנות של ספר ויקרא. בספר ויקרא אין כל קרבן בקשה! המצורע והיולדת מביאים את קרבנם לאחר גמר האירוע, ולא בראשיתו, כך שאין בין הקרבנות של ספר ויקרא ובין הקרבנות שהיו בעולם העתיק דבר! הבחנה זו היא בעיניי יסוד וסוד גדול להבנת עולמו של ספר ויקרא וננסה להרחיב את התמונה.
בלי שירה או תפילה
מאז ימי קדם, בכל מקום ובכל זמן, אנשים היו באים לבתי מקדש בשעת צרה ומצוקה, מביאים קרבנות ומתפללים על צרתם. למשל, המצורע היה בא אל הכהן האלילי בעת צרתו ומבקש את רפואתו. אין זה סוד שמאז ימי קדם ועד ימינו, סוכני הדת, כוהנים ומקדשים, ידעו ויודעים לנצל היטב מחלות ומצוקות אנוש, וכסף ותרומות אדירות ניתנים בשעות של מצוקה. אולם בספר ויקרא אין קרבנות בקשה ואין תפילות.
התנ"ך כולו מראה תמונה אחרת בדבר תפילות במקדש. ספר דברים מצווה על תפילות במקדש (דברים כו). חנה ושלמה מתפללים תפילות שייזכרו לדורות. יונה אומר בתפילתו: "וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ" (יונה ב, י), ומשמע שעם הזבח היו אומרים שירות ותפילות. בספר דברי הימים מסופר שדוד, שנאסר עליו לבנות מקדש, מצווה את הלווים על סדרי המקדש והשירות:
וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' וְכֵן לָעָרֶב. וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים (דברי הימים א' כג, ל).
והנה, בספר ויקרא אין תפילה ואין דיבור, אין שירה ואין זכר ורמז לשירת הלוויים. ודאי יאמר האומר שמטרת הספר היא ההלכות המעשיות, וכביכול אומר הוא – עיין בספר תהילים ותבחר את המזמור הראוי לכל קרבן. אך עיון בספר ויקרא ילמד שחסרונן של התפילות אינו מקרה. יש בספר ויקרא מצווה על וידוי, אולם אם נדייק בלשון של הספר נגלה שהווידוי אינו על הקרבן עצמו:
וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ (ויקרא ה, ה־ו).
תחילה יש להתוודות, ורק לאחר מכן להביא את הקרבן. פעם אחת ויחידה יש בספר ויקרא מצוות דיבור על קרבן:
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז, כא).
בכל ספר ויקרא אין מצוות תפילה או דיבור כלשהו על הקרבן, ובכל עבודת הכהן הגדול אין מצוות דיבור וּוידוי על הקרבן מלבד על השעיר שאיננו עולה על המזבח, אלא נשלח למדבר (בתורה שבעל פה ההלכה כמובן אחרת!). היוצא מן הכלל הזה לא רק ללמד על עצמו יצא, אלא הוא מוכיח את הכלל. במקדש ספר ויקרא אין מדברים, שכן –
אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ולברך את שמך מלכנו.
קרבה בכל מקום
חוקר המקרא יחזקאל קויפמן קרא למקדש ספר ויקרא "מקדש הדממה". בשעה שאנו נכנסים אל עולם המקדש, אל לך לדבר! כשאדם עומד מול הקב"ה הוא מתמלא בפליאה. וכי אפשר לומר משהו שיבטא את מלוא הרגשות והמחשבות בעת הזו?! בלב עבודת ה' של ספר ויקרא עומדת פליאה אל מול הנעלם. כל מילה לא תוכל להכיל את סוד החיים ומשמעותם ואנו באים אלי מקדש ה' ושותקים. לפיכך, בחלק הקרבנות של ספר ויקרא אין מילה של הסבר וטעם, זאת בניגוד לפרשיות אחרות בתורה. אפשר לומר שהמקדש הוא התמצית של עבודת ה', ויסוד עבודת ה' הוא פליאה אל מול העולם.
איננו יכולים שלא להזכיר את מצבנו עכשיו עם מחלת הקורונה. אנו עומדים בתדהמה אל מול אויב שלא הכרנו והוא מערער את מה שהאדם המודרני חש כבר כמה דורות, שהוא כביכול שולט ומבין את העולם. לפתע, כמו האדם הראשון וכמו כל בני האדם מימי קדם ועד היום, אנו עומדים בפליאה אל מול סודו של העולם והסוד מעמיד אותנו אל מול אלוהינו ואנו שותקים בפליאה.
נראה שיש עוד הסבר לחסרונן של התפילות בספר ויקרא, והוא אולי עיקר העניין. אסור להקריב קרבנות אלא בבית המקדש, אולם מקומה של תפילה הוא בכל מקום, שהרי "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". כל מקום שיהודי ואדם מזכירים בו את שם ה' ומתפללים הרי הוא כבית מקדש, ושכינת ה' מתגלה בליבו של המתפלל. והרי הדברים פלא – דרכם של סוכני המקדשים בכל העולם לקרוא אל האנשים לבוא אל מקדשם כי שם תפילתם תישמע. והנה ספר ויקרא מצווה להביא קרבנות אך ורק במקדש, אולם בה בעת קורא בדממה לכל באי עולם בכל מקום שהם – "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".
