הקרב שבו הוכרע הרב גורן התנהל בימים הספורים שבין תשעה באב תשכ"ז לשבת נחמו. כולם היו אז נגדו: שר הביטחון דיין ועמו הממשלה, על שרי המפד"ל שבה, הרבנות הראשית וכל המנעד הפוליטי. חודשים מעטים אחרי שחווה את הרגעים הגדולים בחייו – אולי בחיי האומה כולה – הרב גורן אולץ להיכנע.
בקרב המוחות שניהל הרב גורן עם משה דיין סביב האירועים המדהימים של מלחמת ששת הימים – קרב שבו כל צד ייצג הרבה יותר מאשר את עצמו בלבד – הייתה ידו של הרב גורן על העליונה בכל הנוגע למערת המכפלה, ואילו דיין ניצח בהר הבית. אמנם נגישות המערה לנכים טרם הוסדרה גם ב־2019, בשל הכפפת האתר להקדש האסלאמי, אבל אם דיין היה מנצח שם, יהודים שממלמלים במערת המכפלה היו, במקרה הטוב, נעצרים כפי שקורה בהר הבית; דיין העדיף בכלל להותיר את היהודים בחוץ, על המדרגה השביעית, כמו בימי העות'מאנים והממלוכים.
קטעי העיתונות והפרוטוקולים המצהיבים מספרים סיפור עצוב, על הנסיגה האיטית שביצע הרב גורן לאורך השנים בלית ברֵרה אל מול קהל גדול של מרפי ידיים. חלומות האומה נזנחו. קודשיה נמסרו בחדווה על ידי ראשיה, שריה ויועציה לוואקף, לירדנים, לכל מי שהיה מוכן לקחת. מי שהעז לתהות על כך – הוקע. הרב גורן ספג אש ידידותית עזה בתוך הנגמ"ש, הציץ ונפגע.
למה לנו הוותיקן הזה
הנה סיפור התמורה בכמה מערכות: ב־15 באוגוסט 1962, חמש שנים לפני מלחמת ששת הימים, פורסם בעיתון "דבר" ציטוט של הרב הראשי לצה"ל דאז, שהצהיר בכינוס תורה שבעל פה ש"אילו היינו כובשים היום את הר הבית היינו מחויבים לבנות עליו את בית המקדש". לא היה צריך להמתין זמן רב עד שחלקו הראשון של המשפט התממש, ועוד בנוכחות הדובר עצמו. חלקו השני של המשפט לא התממש עד היום.
במהלך הנסיעות הליליות שקיים בראשית מלחמת ששת הימים בין חזית אחת לאחרת כתב הרב שלמה גורן על גבי מנשרים שהפיץ לחיילים ערב המלחמה את המסר העתידי שלו לחיילים שיסתערו על הר הבית. הדברים שוחררו לפרסום בידי ארכיון המדינה במלאת יובל למלחמה. מדהים להיווכח עד כמה פסע הרב בעיניים פקוחות אל ההתרחשות הכבירה שעמדה להתחולל.
"חיילים יקרים, גיבורי העם", הוא כותב שם, "הגיעה השעה הגורלית, המכרעת וההיסטורית ביותר של עם ישראל. הנכם עומדים לפני שערי ירושלים, שערי בית המקדש. נתגלגלה לידכם הזכות הגדולה ביותר, לגאול ולשחרר את בית קדשי הקדשים של האומה, הר הבית, הכותל המערבי ועיר הא־לוהים ציון וירושלים. הנכם שלוחי ההשגחה העליונה להגשים את התיקון המשיחי של עם ישראל. לרגע זה התפללנו במשך אלפי שנים.
"כעת הוטלה משימה משיחית זו עליכם. כל אחד מכם ייחרת שמו לנצח בהיסטוריה של האומה כגואל ומשחרר ציון וירושלים, כי תעלו לשיא השגב הרוחני. פתחו את שערי ירושלים לפני המוני בית ישראל בכוח וברוח, בקדושה ובגבורה. שעל אחרי שעל, צעד אחרי צעד, נקדש מחדש בגילה וברננה, במסירות נפש עילאית, את חצר בית המקדש. ביראת הרוממות נפרוץ לעיר, נשחרר אותה מלגיונות האוייב, נחזיר את עטרת העיר, תפארתה וקדושתה ליושנן".
נראה שהיחיד מלבד הרב גורן שקלט את ממדי הדרמה ההיסטורית הניצבת בפתח כבר בנקודת הזמן הזו, לפני שהתרחשה, היה משה דיין. דיין, מיותר לציין, היה הרבה פחות נלהב מאשר הרב גורן לנוכח הסיטואציה. למה לנו כל הוותיקן הזה, הטיח דיין כשהשקיף אל ההר ביום הראשון למלחמה, וחתר בכל כוחו להימנע מכיבושו.
דיין הצליח חלקית. אמנם לא עלה בידו למנוע את כיבוש ירושלים העתיקה, אבל בכל הנוגע להר הבית הוא הצליח, במהירות שיא, כהרף עין ממש, להשיב את הגלגל לאחור. בתוך ימים אחדים משחרורו בידי צה"ל חזר הר הבית לשמש כמסגד וכאתר מוסלמי בלעדי, כמעט ללא חריקות ועם אפס מחאות. כבר ביום השישי בשבוע שאחרי המלחמה שבה להתקיים בו תפילה מוסלמית. לא די בכך אלא שהממשלה עצמה טרחה להביא אליה את בכירי ערביי ישראל שבתוך הקו הירוק, כדי לשדר לכל העולם את דבר חופש הדת שהיא מעוניינת להעניק לאסלאם במקום הזה. לאסלאם בלבד.
אדם מציאותי
אך בשלבים הראשונים הללו, ההתרגשות והאופוריה עוד היו בשיאן. הרב גורן – הוא ולא אף אחד אחר, לא מוטה גור, לא דיין שבכלל נגרר לרגע הזה, ובוודאי לא לוי אשכול – העניק לאומה ולעולם את פרשנות הרגעים הנדירים ההם, ובחר את תוכנם ואת משמעותם. באופן אבסורדי ומשונה, הרב גורן הוא גם זה שהוביל את עם ישראל אל הכותל. הוא הרי זכר אותו כאדם בוגר מימי טרום המדינה, דבר שהצנחנים הצעירים לא יכלו לזכור ואף לא התגעגעו אליו. זו הייתה תקלה היסטורית שהתרחשה כמעט בלי משים באותה שעה גדולה. אחרי שפרץ הרב גורן אל סמטת הכותל דרך שער המוגרבים, התרכזו הצנחנים וכל ההמונים הנוהרים אחריהם בימים הבאים בכותל. המקום הזה סומן, כנראה לא בצורה תמימה לחלוטין מצד ההנהגה, כמוקד הכיסופים העיקרי. הרב גורן אמנם שב אל ההר כעבור שעה קלה ועלה לכיפת הסלע, אך מבחינת התודעה הלאומית זה כבר היה מאוחר מדי. הפור נפל.
הנה עדותו של הרב גורן על שחרור ההר, כפי שתיעד הפרוטוקול הצה"לי: "כשהגעתי לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, כמצוות התורה שבזמן מלחמה צריך לתקוע בחצוצרות או בשופר. אני זוכר שקראתי את פרשת 'ויהי בנסוע הארון' של התורה: 'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך'. קראתי כמה פרקי תהילים וקראתי 'לה' התשועה'. אמרתי את הפסוקים 'שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם'.
"התחלתי ללכת בוויה דולורוזה. אחד החיילים צעק לי שזו לא הדרך אלא יש לעבור בשער השבטים. חזרתי אחורה ונכנסתי דרך שער השבטים להר הבית. מצאתי את מוטה עם הקצינים שלו על הרחבה של הר הבית, כלומר ליד מסגד עומר [כיפת הסלע, א"ס]. כל הדרך תקעתי בשופר ואמרתי פרקי תהילים. כשהייתי על הר הבית תקעתי בשופר ראשית כל, נפלתי על הארץ והשתחוויתי כשם שיש להשתחוות על מקום המקדש. קראתי את פרקי התהילים. אני יכול לומר בדיוק איזה פרק, קכו, ואחריו אמרתי את פרק קכב: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".
אחר כך ירד הרב לכותל, וכשחזר, "מצאתי את מוטה יושב ונשען על קירות מסגד עומר. אמר לי: אתה רוצה להיכנס למסגד עומר? עניתי לו שהיום אני מתיר לכל החיילים להיכנס. כלומר ביום הכיבוש. על פי הדין אסור לעלות בכלל לשם, אבל ביום הכיבוש מותר. השומר פתח את מסגד עומר, לקחתי את ספר התורה איתי עם השופר ונכנסנו פנימה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה, לאחר חורבן הבית, שספר תורה ושופר היו במקום הזה. נכנסנו לשם, ושם במקום הורדתי את הנעליים וקראתי פרק עט בתהלים: 'א־לוהים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים לעיים. שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר'. ואחרי כן זה מסתיים: 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו'".
ומה לגבי הקמת המקדש, ישאל כל מי שזוכר את הצהרתו של הרב מ־62'. בריאיון שהעניק למקור ראשון בנו של הרב, רמי גורן, הוא מספר שכבר בשלב הזה הבין הרבצ"ר המיתולוגי שאין טעם לשגות באשליות: "האלוף עוזי נרקיס טען לימים שאבא שלי הציע לו במהלך מלחמת ששת הימים לפוצץ את כיפת הסלע. זה לא היה נכון. ממש להפך. במהלך המלחמה ניגש לאבי טייס דתי כשהוא שהה בבור בקריה, זה היה הטייס הדתי היחיד ששירת אז בצה"ל, וסיפר לו שקיבל הוראה להפציץ באזור אוגוסטה ויקטוריה. אותו טייס הציע שיסטה קצת ו'יוריד' את המסגד, וביקש את ברכתו של אבא. אך אבי אמר לו: חס וחלילה. הוא אמר שלא יוכל לשאת את הביזיון שמדינת ישראל תגייס כסף כדי לבנות מחדש את המבנה הזה. אבא שלי היה אדם מציאותי והמציאות אמרה לו שאי אפשר להחריב את כיפת הסלע כיום".
בשעת שאלות ותשובות של מאזינים בגלי צה"ל בי"ד בתמוז תשכ"ז חזר הרב שלמה גורן לרגעים הגדולים של שחרור הר הבית, והזכיר בהזדמנות ההיא את הפיל הגדול באמצע החדר שאיש לא רצה להזכיר. "מכלול שלם של בעיות שהן כמעט משיחיות התעוררו במוחי עם הכניסה הראשונה שלנו להר הבית, בזמן השחרור של ירושלים ומקום המקדש", אמר הרב גורן, "בעיית בניין בית המקדש, ההיתר להיכנס להר הבית שהוצאתי בזמן שחרור ירושלים לחיילים בשחרור מקום המקדש. האם זה רק ביום הכיבוש, לצורך הכיבוש, או גם אחרי כן. כמו כן בעיית האיתור של מקום המקדש, מקום המזבח ומקום בית קודשי הקודשים. וכן התעוררה אצלי בעיית הכהונה בישראל, לכשייבנה המקדש. האפשרויות ההלכתיות, אפילו אם לא המעשיות, בעניין בית המקדש מחדש. כל זה עלה במוחי עוד עם כניסתי עם הכוח המסתער להר הבית.
"אולם אלו יותר בעיות תיאורטיות באשר המסגדים קיימים בהר הבית ומעכבים את בניין בית הבחירה", העיר הרב גורן אגבית, ולמעשה ביטל כהרף עין את מה שחמש שנים קודם לכן הגדיר כחיוב הלכתי גמור. ובכל זאת, הרב טרח להבהיר שהחלום הגדול לא ירד מן הפרק, רק נדחה קצת: "ברור לנו שזאת הפתיחה, זהו הצעד שיביא בסופו של דבר לבניין בית המקדש. אם היה בכוחי הייתי מברך מדי יום ביומו ברכת שהחיינו על כך, כי זו שמחה רצופה ונמשכת, ובעזרת ה' היא תימשך עד ביאת גואל צדק במהרה.
"ואנחנו בטוחים, בעזרת ה', וככה קיבלנו על עצמנו בשבועה בזמן שנכנסנו לכותל המערבי ולהר הבית, שלא נעזוב את המקום הזה. ואני בטוח, בעזרת ה', שלא נעזוב את זה. לא יכריח אותנו שום כוח בעולם לעזוב את מה ששחררנו, את מה שמגיע לנו על פי התורה ועל פי הנבואה ועל פי היושר והמשפט האנושי. והשחרור הזה והשמחה הזו חייבים להתגבר ולהימשך יותר ויותר, כי פירושו של דבר שאנחנו הבעלים על מקום המקדש. הר הבית, הר המוריה, חזר לחיק האומה שקידשה אותו, שהקריבה את בניה עליו ואשר עליו עקד אברהם את יצחק בנו".
כלל לא היה קל לממש זאת. כוחות עזים נאבקו באחיזתו של הרב גורן בהר, והצליחו להביא לשמיטתה.
ארבעים יום בהר
כצעד ראשון, כבר ביום הראשון שאחרי המלחמה, הורה הרב גורן לחיל ההנדסה למפות את הר הבית. שנית, כפי שהוא כותב בספרו "הר הבית", "פיניתי מתושביו מרצונם הטוב בית בהר הבית בעל שתי קומות שהיה ממוקם בתוך הר הבית דרומה משער המוגרבים. דאגתי להם לדירות חלופיות בשועפאט. לאחר שיפוץ וסיוד של הבית פתחנו שם מדרשה של הרבנות הצבאית הראשית על הר הבית ונערכו תפילות מסודרות בציבור בהר. המניין בא מבין קציני הרבנות הצבאית וחייליה שנמצאו לפי תפקידם הצבאי בקביעות במדרשה התורנית בהר. ערכנו שם גם ימי עיון".
גם באוטוביוגרפיה של הרב גורן שערך אבי רט מספר הרב על המדרשה שהקים: "פתחנו מדרשה ליד שער המוגרבים ותליתי שלט, 'המדרשה של הרבנות הצבאית על הר הבית'. פיניתי לשועפאט בית שלם שבו התגוררו ארבע משפחות. אמרתי לדיירים: אתם גרים פה בחורבות. בואו אתן לכם וילות בשועפאט שהירדנים עזבו. לקחתי את המשפחות בטנדר והראיתי להן את המקום שיגורו בו. הן מאוד שמחו ונפקחו להן העיניים. התחלנו להתפלל במדרשה באופן קבוע. קראנו מספרי התורה שהיו לנו על הר הבית וכן היו לנו שם ספרי קודש.
"מיניתי עשרה קציני הר הבית. הם שלטו שם במשך אותה התקופה, שארכה בערך ארבעים יום אחרי שחרור הר הבית, עד שדיין הלך והעביר אותו למוסלמים. יום אחד בא אליי דיין ואמר לי שאני צריך להתקפל ולצאת מהמדרשה שעל הר הבית, להוציא את הספרים ואת כל מה שיש לנו שם וכן את הקצינים, מפני שהוא מסר את השליטה בהר הבית לווקף המוסלמי".
דיין הגדיר אז את המתחם הפרטי לשעבר כשטח צבאי סגור, החלטה שכמדומה מעולם לא בוטלה. שער הכניסה המרכזי אל הבית, מצפון, בצמוד לשער המוגרבים, ננעל ונראה שלא שב ונפתח מאז.
המאבק החזיתי בין הרב גורן לבין הממשלה והרבנות הראשית נפתח כאמור בתשעה באב של שנת השחרור. הרב גורן יזם אז תפילת מנחה גלויה ופומבית ברחבת ההר. הבן רמי זוכר אותה היטב: "בתשעה באב תשכ"ז התפללנו על הר הבית סמוך לשער המוגרבים, כמה מאות אנשים. היו שם דתיים ולא דתיים. אבא שלי הקפיד ושאל כל אחד אם נטהר כהלכה והכריז שאסור לעלות בלי טבילה. הורדנו את הנעליים לפני שער המוגרבים ונכנסנו אפילו בלי נעלי גומי. כהמשך לכך ביקש אבא שלי לערוך תפילה המונית בשבת נחמו, שבלי כל הגזמה היו צפויים להשתתף בה מאות אלפים. דיין התנגד לכך והביא את הנושא לדיון בממשלה. שלחו את השר משה חיים שפירא לדבר עם אבא שלי ולהניא אותו מכוונתו ואחר כך נשלח אליו גם השר ורהפטיג. שניהם לא הצליחו כמובן לשכנע אותו, ואז ראש הממשלה אשכול בעצה אחת עם שר הביטחון דיין החליטו לבטל את התפילה ההמונית. הם קראו לאבא שלי ודרשו ממנו להודיע על ביטול המעמד – אך הוא סירב בתוקף.
"לבסוף, ביום חמישי שלפני שבת נחמו, דיין פרסם בשמו של אבי ובלי ידיעתו הודעה על כך שהתפילה נדחית, כביכול בכמה שבועות, ותצא הודעה נפרדת על מועד חדש לקיומה. כך בלמו אותו. אבא שלי שלח אז מכתב חמור מאוד לאשכול, שבו כתב שאחרי שהר הבית הגיע לידינו, ויתור עליו יהיה בכייה לדורות. אבא שלי תמיד אמר שדיין ייזכר לדיראון עולם בגלל מה שעשה בהר הבית".
כדי לנטרל את הרב גורן כונסה ועדת השרים הרלוונטית כבר למחרת תשעה באב והעבירה הצעה לתגובה בשטח, מה שהפך לימים להחלטת הממשלה היחידה בנוגע לתפילת יהודים בהר הבית מאז ועד עצם היום הזה. הנוסח המכובס והמתפתל שלה קובע כי "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים – יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי".
כעבור שנים אחדות, בתשל"ג, נבחר הרב גורן לכהונת הרב הראשי לישראל, אולם בעשר שנותיו בתפקיד לא נקט צעד משמעותי כלשהו בנוגע להר הבית. ניכר שהתייאש מהאפשרות לחולל שם שינוי. כשהרב חיים דרוקמן וגורמים חשובים נוספים הפצירו בו ב־1981 לפעול לכל הפחות להסרת שלט הרבנות בכניסה למתחם, הטוען שהעלייה להר היא איסור הלכתי, הסביר הרב שאין סיכוי לשכנע את מועצת הרבנות להסכים לכך. אפילו המעט הזה כבר נראה בעיניו בלתי אפשרי.
הוא גם נמנע מלפרסם את מחקרו ההלכתי המתיר עלייה להר, מחקר שעליו שקד מיד לאחר ששת הימים. זה פורסם לבסוף בספר "הר הבית" רק ב־1992, באחרית ימיו. בהקדמה לספר הסביר הרב גורן שהמתין שנים ארוכות לפני שהוציא אותו לאור, ועשה זאת רק כשהבין ששימור קשר השתיקה בנושא משרת גורם אחד בלבד – את השליטה האסלאמית ההולכת ומתהדקת במקום הקדוש.
"הספר הזה הוכן על ידי מיד אחרי מלחמת ששת הימים", התוודה שם הרב, "אבל היה כמוס עמדי 26 שנה, בגלל בעיות הלכתיות שהתעוררו אצלי חדשים לבקרים ביחס להיתר כניסה להר הבית. כן חששתי שמא לא הוכשר הדור לפתיחת הר הבית בפני מתפללים יהודים ובייחוד לנשים. כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול ליהפך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים. ולצערנו מצויים בינינו פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר ממנו ייווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה. כל ויתור על ריבונות ישראל על הר הבית מהווה ויתור על נשמת האומה".
