לאחר המבול, בסיומו של פרק ח' בספר בראשית, קובע הא־ל "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". המסקנה המתבקשת מקביעה זו הייתה אמורה להיות שאם יצר לב האדם רע מנעוריו ראוי להסתפק בקיום מינימלי, אם בכלל, של האנושות על פני האדמה. לכל הפחות, ראוי לאפשר לא־ל למחות את בני האדם שמשחיתים את העולם. אך ההפך קורה: מיד לאחר קביעה זו מגיעה שורה של אמירות אופטימיות שלכאורה אינן תואמות את התפיסה הפסימית על אודות יצר לב האדם.
הראשונה שבהן היא "לֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". אלוהים מבטיח שלא ישמיד את כל החי. השנייה מופיעה בתחילת פרק ט': "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". פרו ורבו ומלאו את הארץ בהמוני אותו אדם שיצר לבו רע מנעוריו. וכעת שוב הבטחה שלכאורה לא תואמת לצורך המתבקש להגן על העולם מפני האדם שיצרו רע: "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם… וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ". אם יצר לב האדם רע, מה פשר דיבורים אלה?
מסקנות סותרות
אכן, לפני יציאת נח ומשפחתו מן התיבה היה נדמה כי הא־ל מסיק את המסקנות הנדרשות ממעללי האנושות. כשהא־ל מצווה על נח לצאת מהתיבה הוא מזכיר (ואולי מצווה?) כי על בעלי החיים לפרות ולרבות: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, טז־יז). על פניו נראה כי יש כאן התעלמות מכוונת מהציווי שניתן לאדם וחווה בתום בריאת העולם לפרות ולרבות.
התעלמות זו מהדהדת עוד יותר לאור ההשמדה ההמונית שחווה המין האנושי בעקבות המבול. לאור ההתרחשויות מאז תחילתו של ספר בראשית, ניתן לראות ציווי זה באופן קיצוני אף יותר. אם לקראת סיום פרק א' ציווי פרו ורבו התייחס רק לבני האדם מבלי לכוונו ליתר בעלי החיים ("וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"), לאחר המבול התהפכו היוצרות, תרתי משמע. ההתנהגות האנושית המשחיתה שהביאה את גזרת המבול הביאה עמה גם את ביטול ציווי הפרייה והרבייה והעברתו מהאדם אל בעלי החיים.
אך כאמור, פרשנות זו מאבדת את תקפותה לאחר היציאה הממשית מן התיבה אל העולם. לאחר שנח יוצא מן התיבה אלוהים מבטיח שלא יקלל עוד את האדמה בעבור האדם ולא יכה עוד את כל חי. הוא מברך את נח ואת בניו שיפרו, ירבו וימלאו את הארץ, ואף קובע ש"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". רש"י מסביר שבניגוד לתקופת המבול, מעתה והלאה מבטיח האל כי עונות השנה וגרמי השמים "לא יפסקו מלהתנהג כסדרן". אלא שהדטרמיניזם הגלום בפסוק זה מהדהד באוזני הקוראים את הקביעה הדטרמיניסטית המעיקה כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מה מוביל אפוא את אלוהים למסקנה המנוגדת ללוגיקה ולאינטואיציה האנושית?
שתי בריאות
ברצוני להציע שכשם שישנם שני סיפורי בריאה לאדם (בראשית א' ו־ב'), כך המקרא מציע שני סיפורי בריאה לאנושות: הראשון מתחיל מהיום השישי לבריאת העולם ונמשך עד המבול, והשני מהמבול והלאה. הסיבה שלפיה ניתן לראות בשתי התקופות שני סיפורים שונים מבחינה מהותית ולא להסתפק בהסתכלות עליהם כחלק מרצף היסטורי אחיד של התפתחות הציוויליזציה האנושית היא הנחות היסוד האלוהיות השונות שעליהן נשענים שני הסיפורים. שני סיפורי בריאה אלה אינם בהכרח סותרים זה את זה, כפי שמצאנו בסיפורי בריאת האדם, אלא עוקבים כרונולוגית אחד אחר השני.
היום השישי לבריאת העולם והיום הראשון לבריאת האנושות מסיים את פרק א' של ספר בראשית עם קריאה אלוהית אופטימית מאין כמוה: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי". איפה יצר האדם ואיפה רע מנעוריו. גן עדן.
ביטוי הרוע הראשון מגיע בעיצומה של הפסטורליה המוקמת בגן עדן מקדם: "וַיַּצְמַח ה' אֱלוֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב, ט). ההמשך ידוע והאקדח שמופיע במערכה הראשונה אכן יורה במערכה השלישית. חטאם של אדם וחוה מביא את הא־ל להבנה כי לא הכול טוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (ג, כב), והמציאות החדשה לא מאפשרת את המשך הקיום האנושי בגן עדן.
עוברים להם "עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל" (משנה אבות ה, ב) ואלוהים מגיע למסקנה שהכול ממש לא טוב: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו, ה). תגובתו של הא־ל לרוע האנושי נחרצת: "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו, יג). ההמשך ידוע. מבול.
אלא שהשפעת המבול לא מסתכמת בכך שדור ישן הולך ודור חדש בא, אלא גם מביאה לעולם יחס אלוהי שונה כלפי האנושות. שכן מסתבר, גם לא־ל, שהארץ לעולם עומדת והיא מלאה בבני אדם שיצרם רע. הא־ל מקבל על עצמו לנהוג אחרת עם האנושות: "וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח, כא), וגם דורש מן האדם שלא להיכנע ליצרו הרע ומאשרר בפניו את החיוב (והברכה) לפרות ולרבות בעולם.
על מנת שהאנושות תוכל לחיות עם הדיסוננס שבין "יצר לב האדם רע מנעוריו" לבין "פרו ורבו ומלאו את הארץ", הא־ל מוסיף נדבך לסדר העולמי החדש רכיב נוסף: ברית. ולא סתם ברית, אלא ברית חד צדדית בינו לבין האנושות. עיקרה: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (ט, יא).
למרות חד צדדיותה, ניתן לראות בברית זו אמנה חברתית בין הא־ל לאנושות, אמנה שתאפשר לאנושות לראות תוחלת בקיומה. ההכרה בנוכחותו של הא־ל והאמונה ברצונו בקיום האנושות הן אלה שמאפשרות לאדם להתקיים בביטחון הנדרש עבורו להוליד ולמלא את הארץ, למרות הרוע האנושי המולד גם הוא.
