פרוטוקול מפגישה לא מוכרת שנערכה לפני 38 שנים, בכ"ט בניסן תשמ"א (1981), בלשכת הרב הראשי דאז הרב שלמה גורן, מגלה שמאמץ עליון להביא לשינוי מדיניות הממשלה והרבנות ביחס להר הבית נתקל גם בימים ההם בקיר אטום. במפגש ההוא כינסו הפעילים הרכב מרשים למדי של משתתפים, לא רק כאלו המזוהים עם המאבק למען ההר. מלבד הרב גורן השתתפו בו הרב חיים דרוקמן, ראשון התוקעים בשופר בכותל בימי המנדט הרב משה צבי סגל (גילוי נאות: הח"מ הוא קרוב משפחה רחוק שלו), הרב יואל בן־נון, מייסד חידון התנ"ך העולמי פרופ' חיים גבריהו, הרב אליעזר ולדמן (לימים ח"כ מטעם התחיה), פרופ' יואל אליצור ויהודה עציון.
בחדר עצמו שררה הסכמה מקיר לקיר שהמציאות בהר הבית רחוקה מלהיות תקינה, ואף זועקת לשינוי. על הסיכויים לחולל שינוי כזה נסבה שם מחלוקת עזה. מהפרוטוקול מתברר שהרב גורן, ראש וראשון לנאבקים למען ההר עוד מיום שחרורו, כבר התייאש בנקודת הזמן ההיא אפילו מהמחשבה שיצליח להעביר במועצת הרבנות הראשית החלטה על שינוי תוכנו של השלט בכניסה להר, הטוען שאסור ליהודים להעפיל אליו.
"אנו במצב גורלי ביחס לארץ ישראל ולירושלים", פתח הרב דרוקמן, בכוונו כמדומה לתוכנית האוטונומיה שעמדה על הפרק. "באנו למצוא דרך לעצור את הסחף. ציבור גדול מחכה למוצא פי הרב. בידו מפתח לעניין הזה. הנקודה הראשונה: פרסום הספר על המקומות המותרים והאסורים בהר הבית (הכוונה לכתב יד שהרב גורן השהה במשך עשרות שנים והתלבט אם לפרסמו, א"ס). הנקודה השנייה: שהשלט בחוץ (שלט הרבנות בכניסה להר הטוען שאסור לעלות אליו, א"ס) – יוחלף. הנקודה השלישית: שתתקיים תפילת יהודים על ההר בפועל. זה לא הכול, אך זה מה שבידינו – יותר נכון: בידי הרב – עכשיו".
הרב גורן הסכים חלקית. הוא השיב שפרסום הספר הוא "החלטה שהחלטתי אני לאחרונה בעצמי", והוסיף שהתלבטותו היחידה היא בעניין היתר עליית נשים להר, שמבחינה הלכתית סבוכה יותר מאשר עליית גברים. הרב הראשי טען גם שאין סיכוי להביא להסרת השלט בכניסה: "להחליף את השלטים – מאוחר (מדי, א"ס). אי אפשר במועצה זו וגם בקודמת להעביר החלטה כזו, שכן חתמו אנשי המועצה נגד כל כניסה. בעבר היתה החלטה לדון בדבר – ולא יצא דבר. איש לא חתם על קריאה למען כניסה להר".
כאן ניסה את מזלו פרופ' חיים גבריהו: "הצטרפתי לחבורה בעיקר בגלל עניין השלט, המבזה ומגדף את הרבנות. היתר חליבה בשבת סבוך ומפוקפק הרבה יותר מהיתר הכניסה להר (ובכל זאת הרבנות מתירה אותו, א"ס). הנפגעים מהמצב הנוכחי הם מכבדי הרבנות ופסקיה".
פרופ' גבריהו טען שיש להסתמך על ההלכה, שלצורך שיפוצים ותיקונים מותר להיכנס אפילו למקום קודש הקודשים, ובאם קיים צורך הדבר מותר אף למי שאיננו כהן גדול או כהן בכלל. "יש למצוא פתח", הציע גבריהו. "יטבול כל הרוצה להיכנס ויאמר שהוא נכנס על דעת בדיקה והכנות לבניין בית המקדש במהרה. ההיתר הזה קל יותר מאשר החליבה בשבת. נחוץ אמנם עוז רוח לפסק זה, ואנו חסרים מאוד עוז כזה, ואולי כבוד הרב שחיבר חיבור שהוא פתח בעניין ימשיך ויעשה". אחר כך הוסיף: "אין להעלות על הדעת את רבי עקיבא וחבריו צופים במציאות של שליטה עברית בהר הבית – ולא נכנסים לשם".
הרב גורן לא התרשם במיוחד. הוא אמנם ציין ש"נכון שהיתר חליבה קשה מהיתר כניסה (להר, א"ס), ובכלל ישנם דברים שנכנסים בפתח דחוק ומתירים אף שמסתכנים באיסורי דאורייתא של סקילה", אולם באשר לשלט הרבנות שב וצינן את ההתלהבות: "את השלט לא ניתן להסיר כי החלטה כזו לא תעבור במועצת הרבנות".
בסופו של דבר סוכם המפגש בהחלטה שהרב גורן יפרסם את ספרו המתיר עלייה להר, וכן יינתן פרסום מחודש להחלטה ישנה של מועצת הרבנות המתבטאת באופן ערטילאי ולא ממש מחייב בדבר "קדושת הר הבית לעם ישראל". על הצעה נוספת של פרופ' גבריהו, שלפיה יפנו הרב גורן והרב דרוקמן לראש הממשלה מנחם בגין ויבקשו להתיר תפילת יהודים באתר המקודש, הגיב הרב גורן באומרו "אני מוכן".
נראה שפנייה כזו לבגין לא התקיימה בסופו של דבר, וכך או אחרת, בשורה התחתונה לא נרשמה מאז ועד ימינו כל נכונות ממשלתית להתיר תפילת יהודים בהר. בגין ידע לגייס את האיסור הרבני בעניין ההר כדי להיתלות בו כשזה היה נוח לו (הוא אמר פעם לרב יואל בן-נון בהקשר הזה: "מה אתה רוצה ממני? לך אל הרבנים שלך"), אבל ידע גם להתעלם מפניות רבניות בכיוון ההפוך, שלא היו נוחות לו. הרב גורן עצמו זכה באותה עת להתעלמות של בגין בעניין אחר, כאשר הבהיר לו שלדעתו חצי האי סיני כולו הוא חלק מארץ ישראל.
ובאשר לשלטי הרבנות, 38 שנים אחר כך הם עוד שם, תלויים בפתח ואף מחודשים מעת לעת. כמה צעירים יהודים שרגזו על ההמתנה הממושכת בכניסה להר בצום תשעה באב השנה השחיתו ותלשו את השלטים הללו – אך כבר למחרת טרחה יד נעלמה להציב אותם מחדש.
והרב גורן – הוא פרסם את ספרו "הר הבית", המפרט את האופן ההלכתי שבו אפשר להיכנס למתחם, רק באחרית ימיו ממש, ב־1993, שנה לפני פטירתו. בהקדמה לספר הוא מסביר שהמתין שנים ארוכות בטרם הוציא אותו לאור, ועשה זאת רק כשהבין ששימור קשר השתיקה בנושא משרת גורם אחד בלבד: את השליטה האסלאמית ההולכת ומתהדקת בו.
"הספר הזה הוכן על ידי מיד אחרי מלחמת ששת הימים", התוודה שם הרב, "אבל היה כמוס עמדי 26 שנה, בגלל בעיות הלכתיות שהתעוררו אצלי חדשים לבקרים ביחס להיתר כניסה להר הבית. כן חששתי שמא לא הוכשר הדור לפתיחת הר הבית בפני מתפללים יהודים ובייחוד לנשים. כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול ליהפך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים. ולצערנו מצויים בינינו פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו ייווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה. כל ויתור על ריבונות ישראל על הר הבית מהווה ויתור על נשמת האומה".
לטווח ארוך מאוד – 38 שנה – עד תום כמעט כל הדור ההוא, נדמה שהפגישה הנושנה ההיא נשאה בכל זאת פירות: פרסום הספר הביא בהדרגה להסרת מחסום האימה התודעתי־רבני, ולטפטוף שהפך לזרם מתגבר הנוהר אל ההר. כשהרב גורן הלך לעולמו הספר עוד היה אמנם בגדר קול קורא במדבר. גם אם דמויות משמעותיות דוגמת הרב דרוקמן, הרב גורן, הרב משה צבי סגל (הלך לעולמו ב־1985) ופרופ' גבריהו (נפטר ב־1989) צידדו בשינוי המצב בהר, בהיעדר קהל משמעותי שיעלה להר בפועל ויגבה את הדרישה, לא היה לה סיכוי להתקבל. חצי יובל כמעט אחרי לכתו של הרב גורן, ולמרות השלטים שמועצת הרבנות טורחת לשמר באדיקות, ההמונים שהרב כה ציפה להם כבר מידפקים על השערים.
תודה לישראל מידד על הסיוע בהפקת הכתבה
