פעמים רבות אוהב אני לתאר את היהדות כצורה גאומטרית בעלת שלושה קדקודים: אמונה, מצווה, תקווה. האמונה היא עבורי ההסתכלות על העולם תוך חיפוש טביעת האצבעות של הישות הנעלמת המצויה מעבר לקוסמוס – ישותו של האלוהים. המצווה היא הקביעה שיש הבדל בין טוב לרע, ואנו מחויבים לטוב. והתקווה היא הרגש, או אם תרצו החלום, שלמרות הכול, העולם יזכה לתיקון: "וּמָחָה ה' א־לוהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כח, ח).
משולש אידיאלים זה השאיר את רושמו בהיסטוריה של האנושות כמו גם בכל ביוגרפיה אישית. אולם הוא גם מצוי במאבק מתמיד מול משולש נגדי, המאחד את מה שאני בוחר לקרוא שלוש המסכות של השטן. המסכות הללו הן הספק, הפיתוי והייאוש. שני המשולשים נלחמים זה עם זה. ואכן, אלו הם שלושת המאבקים הגדולים של חיינו: הספק כנגד האמונה, הפיתוי כנגד המצווה, והייאוש כנגד התקווה.
השטן שבפנים
במבט ראשון, שלושת המאבקים האלו מופיעים אצל האדם בתקופות חייו השונות וקובעות את ההתפתחות הביוגרפית שלו. הם אורבים לאדם ויוצרים האחד אחר השני משבר אחר משבר. ואכן, כבר הצביעו חז"ל על כך ששלושת הספרים הקלאסיים שבכתובים, שיר השירים, משלי וקהלת, מצביעים על מעין סולם בסדר הזמנים ובשלבי החיים של שלמה המלך, שלו מיוחסים הספרים. אולם הדברים רלוונטיים עבור כל אדם. על שיר השירים אמרו חז"ל שכשהאדם צעיר הוא אומר שירה, אך יחד עם זאת, בצעירותו, חייב האדם להילחם נגד הפיתוי. כשהאדם מתבגר אומר הוא דברי חכמה, כבספר משלי, ויחד עם זאת הוא נאבק בספק. וכשהאדם מזדקן הוא מרגיש את ההבל הבלים שבחיים וחייב הוא להילחם נגד הייאוש.
באופן עקרוני זהו תיאור יפה של תקופות האדם השונות והאתגרים שבהן, אלא שהמציאות מעורבבת יותר ושלושת האתגרים האלו לא בהכרח מתחשבים בגיל האדם. ההוכחה הטרגית ביותר לכך היא אותם צעירים המתייאשים מן החיים והשטן מנצח אותם מבפנים. לדאבוננו, רואים אנו פעמים רבות מדי כיצד צעירים נכשלים ונופלים במאבק זה של התקווה נגד הייאוש, ובכך חוטאים הם כנגד עיקרון חשוב ביהדות.
ישנן כידוע לא מעט מצוות בשולחן ערוך, אולם ישנה מצווה נוספת, אשר נלחמת כנגד עברה נוראה – מצווה זו היא לא להתייאש. וכך אמרו חז"ל (ברכות י, ע"א): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". המלחמות נגד הפיתוי והספק הינן קשות, לפעמים קשות מנשוא, אך המלחמה נגד הייאוש היא הקשה יותר, והיא מלווה אותנו בחיינו הפרטיים ובחיינו הציבוריים. ולמרות זאת, מצווים אנו להילחם ולנצח.
להיות בשמחה טהורה
לימדו אותנו חז"ל (שבת ל ע"ב) ש"אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש… אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". באמרה זאת מתבטא לכאורה אבסורד. בפירושו "עין איה" הצביע הראי"ה קוק על כך שבחיינו אנו מתמודדים עם שתי סכנות הפוכות: מצד אחד עצבות ועצלות, ומהצד השני שחוק וקלות ראש. וכנגד שתיהן עלינו להילחם.
הצמד השני, שחוק וקלות ראש, מתאר את חוסר האחריות שבו פועלים פעמים רבות בני האדם, עד כדי מחדלים ופשעים. אולם אותנו מעניין עתה הצמד הראשון: העצבות שאליה מתלווה העצלות. לדעתי זהו תיאור נפלא של הדפרסיה, הדיכאון, שבגבולו האחרון הופך למחלת נפש. אך כאן מדובר במושג רחב יותר, ביחס קיומי אל המציאות.
החסידות הפכה את המאבק כנגד העצלות והעצבות לאחד ממוקדיה העיקריים. העיקרון שעליו מושתת מאבק זה נוסח בחריפות על ידי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי עצות, ערך שמחה כג): "צריך ליזהר מאוד מעצבות ועצלות כי עיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, רחמנא ליצלן". ייאוש זה הוא מורשת הנחש, שלא הסתפק בפיתוי אלא הוסיף עליו את הייאוש השטני.
ובפתחו של חודש אלול אומר שאנו חייבים להילחם נגד הייאוש, וזאת אף אם נצטרך להחליש במידת מה את רגש האשמה, שלפעמים מביא לידי דיכאון. מצווה גדולה להיות בשמחה, אך בשמחה טהורה, לא בשמחה מזויפת הנובעת מציניות או הנאה מסדיזם כלפי הזולת. על כך כתב הראי"ה קוק (אורות הקודש, ח"ג רמג), ש"כל המידות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו" – השמחה היא אחד מתאריו של הקב"ה.
