בספר "מורה נבוכי הזמן" טוען ההוגה היהודי ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק; 1785־1840) שכל אומה ותרבות עוברות דרך שלושה שלבים. הראשון הוא "מועד הצמיחה והגידול", זמנם של הדורות המייסדים. בשלב זה כוחות יצירה נמרצים מעצבים את היסודות החומריים והתרבותיים. השני הוא "מועד העוז והמפעל". בשלב זה היסודות מתגבשים, יוצאים מן הכוח אל הפועל ומגיעים לשיאם. השלישי הוא "מועד ההיתוך והכיליון". בשלב זה דחף היצירה הלאומי מומר בדחף ההנאה והניצול של מה שכבר נוצר. האנוכיות משתלטת והתוצאה ההכרחית היא התפוררות חברתית עד היעלמות.
במובן הזה, נדמה שניתן לומר שהעולם המערבי, ומדינת ישראל בתוכו, הנהנית מעוצמה כלכלית ומשפע חומרי שטרם ידעה, נמצאים בשיאו של "מועד העוז והמפעל". מאמצי הדורו הקודמים וברכת ה' הבשילו. אנחנו חיים בחברת שפע. תודעה זו צריכה להיות מרכיב מרכזי בכל היבט בחיינו.
הברכה והניסיון
חברת שפע זו ברכה גדולה. השפע משחרר מהמרדף אחר צורכי הקיום הבסיסיים ומאפשר להפנות משאבי זמן וכסף להיבטים אנושיים רבים נוספים. הוא יוצר רחבות דעת וזמן פנאי המאפשר מימוש איכויות מפותחות עשירות ומשוכללות יותר של הקיום. הוא נותן יכולת לממן מוסדות תרבות, מחקר ורוח שבתורם יכולים גם להגדיל את השפע ואת אפשרויות השימוש בו. חברת שפע גם משוחררת מלהיות חברה מגויסת, וכך היא מאפשרת את צמיחתו הייחודית של כל יחיד בתוכה.
אבל כל שפע הוא ניסיון. בכל שפע מצוי פוטנציאל עמוק של ניוון ודלדול עד כדי קריסה. ההצלחה היא לעיתים סיבת הנפילה. בחברת השפע הכול זמין ולכן היא הופכת בקלות להיות חברת עונג, שהפרטים שבה רגילים למימוש צרכים מיידי ומתמיד, ומתקשים בכל פעולה שמצריכה סוג של דחיית סיפוקים. חברת השפע מצמיחה כלכלה צרכנית שבה בני אדם מגדירים את עצמם דרך הפעולה המתמדת של הרכישה ודרך הבעלות על המותגים הנכונים. חברה שבה צרכים פנימיים מתורגמים למוצרים, שבה סחורות הופכות להיות מענה לפנטזיות שהתרבות השבעה קודם יוצרת אותם לעצמה, ואחר כך יוצרת זיהוי אשלייתי בינן לבין המוצר הנחשק. כך, המוצרים שהיא מייצרת כדי שישרתו אותה קמים עליה ומשעבדים אותה אליהם.
חברת שפע אף תומכת בהיווצרותו של אינדיבידואליזם מוקצן, יחיד המרוכז בעצמו ומתרגל להתייחס למציאות ככפפה שתמיד אמורה להתאים את עצמה למידות האישיות שלו. הזולת או החברה, שתובעים יציאה מהעצמי, צמצום ונתינת מקום, הופכים להיות בלתי נסבלים מבחינתו. הקשרים האישיים מקבלים אופי עסקי של שיתוף פעולה זמני לצורך השגת אינטרס משותף.
במובנים רבים, ניתן לראות את התרבות הפוסטמודרנית העכשווית כאוסף רטוריקות ומבני טיעון גנריים שנועדו לשרת את מימוש התשוקות של חברת השפע הצרכנית. קיומו של שפע מפתה לעשות בו עוד ועוד שימוש. אל מול הפיתוי הבלתי פוסק, האדם מוצא בעצמו מעצורים שאישיותו ותרבותו בנתה בעמל, ומהותם היא ההבנה שאיפוק בטווח הקצר מביא שלמות פנימית בטווח הארוך. אלא שהפיתוי הולך ומתגבר, המעצורים מעיקים על הנפש המתאווה, והאדם מחפש דרך להיפטר מהם. כל שנותר הוא ליצור מסגרת רעיונית ורטורית שתשליך את העכבות לפח ותיתן סימן לחגיגות הבלתי מוגבלות.
חברת השפע תאמץ רעיונות שיאשרו לה שוב ושוב את השחרור מכל סוג של עכבה, והרעיונות הפוסטמודרניים מספקים היטב את הסחורה. כך, לדוגמה, אם רוצים לצעוד את הצעד הבא בתהליך המתירנות המינית, נסביר שהמונוגמיה אינה אלא הבניה חברתית דכאנית שמישהו המציא כדי לשרת את האינטרס של בעלי הכוח בחברה ולמנוע את החופש האישי שלנו, ובכלל, אצל הציידים לקטים זה לא היה, ולבסוף נמציא גם מושג יפה, "פוליאמוריה", והנה לנו מסגרת רעיונית למימוש תענוגות.
ובקצב הזה אנו עלולים למצוא את עצמנו על מסלול "מועד ההיתוך והכיליון".
תמצית הישראליות
בחברת שפע יהודית ספר דברים הוא ספר היסוד. על סף הכניסה לארץ משה רבנו משקיע את כל מרצו בניסיון להכין את העם לקראת המצב החדש, מצב השפע: "ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת". תמצית טיעונו היא שהכניסה אל הארץ היא אמנם מימוש הבטחת האבות לחיי ברכה, אולם ברכה זו היא אתגר, שכן העוצמה והביטחון מולידים בנו גאווה, והנוחות והנינוחות מולידות בנו שכחה: "ורם לבבך ושכחת את ה' א־לוהיך". הגאווה והשכחה מביאות את הריחוק, המוביל לריקבון וניוון שסופו התמוטטות וגלות.
התמודדות זו אינה צרה, היא ייעוד. שפע הוא דבר טוב וייעודם של ישראל הוא להקים ציוויליזציה מצליחה מאמינה. זו המשמעות של המסע אל ארץ ישראל, שהוא הנושא המרכזי של חמשת חומשי תורה. אבות האומה הישראלית אינם מרטירים אלא אנשים מצליחים ומבורכים, שהצלחתם אינה משכיחה מהם את ייעודם: "והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחות האדמה".
מעגל הברכה שאותו מציע ספר דברים הוא של עם שהצלחתו וברכת השפע שלה הוא זוכה אינן גורמות לו ריקבון, אינן מעבירות אותו אל "היתוך וכיליון", אלא אדרבה, הופכות להיות מנוף לצמיחה רוחנית ומוסרית, המביאה ברכה נוספת וכן הלאה. ברית המצוות בספר דברים מוצגת כדרך החיים שתאפשר את מימוש היעוד הזה: "כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה". כאשר השפע מוליד קלקול, מעגל הברכה הופך ממילא לקללה. פרשיית הקללות הארוכה מוסברת בפסוק שיכול לסכם את הספר כולו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
האתגר קרוב להיות גדול ממידות אנוש. יחידים שיעמדו בו בוודאי שיכולים להיות, אבל אצל עם שלם או תרבות שלמה זה כמעט בלתי אפשרי. ואכן, התורה מראה עמדה אמביוולנטית מאוד ביחס לתרבות ולהתבססות הארצית. האבות הם רועי צאן נודדים, בעוד העיר והממלכה בספר בראשית מוצגות פעם אחר פעם כמרחב החטא וההשחתה (סדום, פלשת, מצרים). בברית בין הבתרים מתבאר שכדי לממש את ההבטחה לאבות נחוץ לחקוק קודם בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל תודעה עמוקה של גרות במצרים ונדודי המסע במדבר. ההתנחלות בארץ מותנית בחקיקה של זיכרון הגרות הארוכה, ומצוות רבות מופנות לכך, כתריס בפני הפורענות.
למעשה, התנ"ך הוא הספר על הניסיון שאכן כשל. כבר בסוף ספר דברים, נאום חייו של משה, הקב"ה מגלה לו על כישלונו העתידי של הפרויקט: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית". המשך התנ"ך הולך ומספר את השתלשלותו של הכישלון, שבו כל הצלחה מובילה בסופו של דבר לשכחה וריקבון, עד ההתמוטטות הסופית וגלות הארץ.
ואחרי כל אלו, הייעוד בעינו עומד. רנ"ק מציין שסגולת ישראל טמונה ביכולת לקום מכל התמוטטות ולהתחיל מחדש. והנה, דרכי ההשגחה העקלקלות זימנו לפנינו מצב של שפע שלא היה כמותו, וספר דברים שב להיות תמרור אזהרה וכתב הייעוד. זו היא תמצית היהדות הישראלית.
ציר ההודאה והברכה
התמודדות מתחילה על ידי פיתוח מודעות לאתגר והתעוררות לקראתו. הצעד הראשון הוא עצם הבאתו לסדר היום האישי והציבורי והתבהרות של היתרונות ושל האתגרים לטווח הקצר והארוך. רק כך יכולה להתהוות המוטיבציה הנחוצה לתיקון. בשורות הבאות נציין כמה התחלות.
האתגר הייחודי בהתמודדות עם השפע נמצא דווקא בזה שהוא טוב, שכן אי אפשר להצביע על נקודה מסוימת שבה הוא הופך לבעיה. אין דבר רע בעוד טיסה לנופש, בעוד מכונית, בעוד רכישה או בשדרוג של הדיור. רק בדיעבד מתברר שהגולם קם על יוצרו. זו המורכבות העמוקה בהתבוננות בתהליכים אישיים וחברתיים ארוכי טווח. כשאנו בוחנים מעשה באופן מבודד אנו שואלים "מה רע בזה". אולם כאן צריך להתרגל לסוג אחר של מבחן, שבו פעולות נשפטות על פי משמעותן בתוך המרקם האישי והחברתי הכולל. אי אפשר להגדיר בצורה מדויקת מה זה "מותרות". אפשר רק לזכור שכמו בגוף האדם, העודפים יוצרים השמנה, סרבול והסתיידות, ושישנו פער מתמיד בין התיאבון לבין הצורך. הדיבר "לא תחמוד" צריך לתפוס מקום מרכזי, שכן הוא מחייב להבחין גם בתודעה בין מה ששייך לי למה שלא שייך לי. אמנות השפע היא אמנות הדיוק ותשומת הלב לתהליכים גלויים וסמויים, ולמשמעויות ארוכות הטווח של הפעולות המקומיות.
אך לא רק סור מרע יש כאן, אלא גם עשה טוב. כאשר החקלאי עומד מול שדה החיטה המזהיב והגדוש הוא מחויב לראות בשפע שלפניו טבל (כפי שביארו הראשונים – "טב לא"). בשלב הראשון השפע מופיע כסכנה. כדי להכשיר אותו לצריכה, צריך קודם לתקן אותו בשלושה צירים: ציר אדם־שמיים, הבא לידי ביטוי בביכורים ובתרומה. ציר אדם־זולת, הבא לידי ביטוי בלקט, שכחה ופאה, מעשר ראשון ומעשר עני. וציר אדם־עצמו, הבא לידי ביטוי באכילה בקדושה של מעשר שני. גם בעולמנו הלא חקלאי, השפע צריך להופיע כטבל, שהיחיד והחברה נדרשים לתיקונו בשלושה צירים אלו כתנאי לשימוש הראוי בו.
ציר אדם־שמיים הוא ציר ההודאה והברכה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א־לוהיך". עולם הברכות הוא מן המרכזיות שבמצוות בחברת השפע. הדרך הנכונה לקבל שפע היא על ידי הבנתו כמתנה גדולה, כדבר שלמאמצים האישיים שלי היה רק חלק קטן ביצירתו. התפעמות הלב מן המתנה, מן הטעם, מן היופי, מן החידוש, מוחזרת אל השמיים, אל הקב"ה, על ידי פעולת ההודאה והברכה. כאשר הברכות אינן רק מלמול לצאת ידי חובה אלא רשת עצירות פנימיות המיועדות לקשור בין העונג המקומי לבין מקורו האינסופי, הברכה משיבה את האדם אל הענווה ואל יראת הכבוד ביחס למתנות החיים ואל השימוש הראוי ובר הקיימא במתנות אלו. כך הופך השפע לציר של קשר אדם־א־לוהים.
ציר אדם־זולת כולל את החסד ואת הברית. חסד, שכן הזולת החסר הוא הזכות והחובה שלי לצאת מגבולותיי ולכלול אותו בברכה שלה זכינו. הוא כולל בתוכו דין במקבל, "די מחסורו אשר יחסר לו", וגם דין בנותן, המעשר, הקובע שככל שיש לנו יותר אנו צריכים לתת יותר. חברת שפע היא חברה שהמחויבות החברתית שלה צריכה להיות הרבה יותר מקיפה. העמקת המחויבות כפונקציה של הגדלת השפע חייבת להיות מובנת כתנאי יסודי להמשך קיומה. "הנה זה היה עוון סדום אחותך: גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז).
ציר הברית הוא בהתקשרות איש ואישה למסע של חיים שלמים שיש בו תנועה מתמדת אחד לקראת השני, וגם הענקה של חיים לדור הבא. האדם־צרכן מתרגל להתייחס למציאות ככפפה המיועדת להיתפר למידותיו ולשרת אותו, לאובייקטים מתכלים שניתנים להחלפה, ואינו רגיל בשום תחום בחייו למחויבות ארוכת טווח הדורשת ממנו לצאת מעצמו. בעולם כזה חיוני להעצים את תודעת הברית המעצבת חיים שבהם היציאה מאדם אל זולתו, והמחויבות העמוקה אליו, הן התשתית של היום יום.
ציר אדם־עצמו הוא ציר העונג האינטימי, הפנימי, השבתי והמקודש. הצריכה הנכונה היא טובה שעושה אדם קודם כול לעצמו, שכן צריכה קלוקלת הופכת לתלות והתמכרות שמרוקנת את המוקד הפנימי של הקיום, וסופה להשחית אף את ההתענגות עצמה. בלשון הקבלה, אותיות ענג מתהפכות לנגע. תהליך הצמיחה האישי והרוחני הוא הצמיחה של התענגות מכוונת ופנימית, עד השיא "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה'" (מסילת ישרים). צמיחה כזו דורשת התנסות מתמדת במעגל האיפוק והסיפוק, הבנת ההגבלה העצמית מפני המימוש קצר הטווח של הסיפוקים לא כמֵצר חונק, אלא כבנייה של קירות הבית שבתוכו נוצרים המרחב, העיתוי וההקשר המאפשרים להתענגות לגעת בממד האינסופי שבה, בזהרורי גן העדן שבו נפגשים אדם־טבע־אלוהים, ולאפשר לשפע להיות לברכה לבעליו.
הקשב אל ספר דברים, ברכותיו, אזהרותיו ומצוותיו, מתוך הבנת אתגר חברת השפע, מאיר את חיוניותו הבוערת לחיינו העכשוויים. ברך התברכנו. הנוכל לברכה זו?
הרב אמנון דוקוב הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל
צילום באדיבות: איתי בודל, מתוך האלבום "ישראל במבט פנורמי – מקומות ונופים קסומים" בהוצאת פנורמה 360.
