פרשת קדושים עוסקת במגוון נושאים שלא נידונו בפרקי הראשית של ספר ויקרא. למרות הגיוון הנושאי של הפרשה, יש בה מונחים חוזרים החורזים את החוקים הנכללים בה ומלמדים על ההקשר שבתוכו הם מוצגים. ראשון להם הוא השורש קד"ש. שורש זה משמש במקרא לעיתים במשמעות של ניקיון והיטהרות מטומאה, אך במקומות רבים, ובתוכם אף בפרשתנו, הוא נושא משמעות של הבדלה, כלומר הפרדה והקצאה לייעוד מסוים. דוגמה טובה לכך מצויה בפרק כא, שבו מוצגים חוקים ייחודיים לכהנים הדורשים מהם שלא להיטמא, בשל התפקיד הייחודי שמיועד להם: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא־לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ־לֹהֵיהֶם".
החוקים הנכללים בפרשת קדושים נועדו להבדיל בין ישראל לעמים. כך הוא בדרישה "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (יט, לא) וכן בדרישות "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ… וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם" (יט, כו־כח). חתימת פרק כ מציגה את המשמעות של דרישות אלה בצורה ברורה: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם". הבדלה זו היא התנאי להגדרה העצמית של ישראל, והיא התנאי להישארותם בארץ (כ, כב).
החזרה על השורש בד"ל בשני פסוקים רצופים, פעם אחת כהפרדה בין ישראל והעמים, "אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (כ, כד), ופעם שנייה כהבדלה בין טמא וטהור, "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר" (כ, כה), מציגה את הקשר שבין דרך ההתנהגות של ישראל להפרדה הנדרשת בינם ובין העמים.
קדושה הנקנית בדרך זאת מדגישה את יחסי הציות השוררים בין הא־ל ועמו: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (כ, ז). ההישמעות לצו הא־ל מבדילה את ישראל מן העמים ומקדשת אותם כעם השייך לו בלבד. ואולם, בצד הדגשת סמכות הא־ל מודגמת כאן גם יצירת קרבה. ההתקדשות מאפשרת לישראל להידמות לא־ל: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (יט, א). ישראל יהיו קדושים כפי שהא־ל הוא קדוש; יהיו נבדלים לשם ההידמות לא־ל הנבדל.
כינון חברת צדק
במה יתקדשו ישראל? באילו תחומים ידמו לא־ל הקדוש? באופן מעניין, החוקים בפרקים יט־כ לא מזכירים את חוקי המשכן שבהם עסקו הפרקים הקודמים בספר, ואינם מתגדרים רק בחוקים פולחניים, אלא מציגים מכלול של חוקים הנוגעים לכל תחומי החיים השגרתיים. בכלל החוקים המאפשרים את ההתקדשות של ישראל מוזכר אף מספר רב של חוקים חברתיים. כך מוזכרות לדוגמה הדרישות "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט", או "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ".
כל הדרישות החברתיות מעוגנות בהכרה בסמכות המחייבת של הא־ל. הנוסחה "אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם", חוזרת באופן מגוון תשע־עשרה פעמים בפרקים אלה ומדגישה את מקור החוקים. דוגמה טובה לכך מצויה בהקבלה שבין כיבוד הורים לשמירת שבת, הנחתמת בהדגשה שהדברים נובעים מצו הא־ל ומסמכותו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (יט, ג). החוקים החברתיים למעשה אף תחומים במסגרת הפרקים המציגה אותם כתנאי שמאפשר את קדושת ישראל, את הבדלתם מן העמים ואת הידמותם לא־ל.
יש חשיבות לכך שקדושת ישראל תלויה במכלול רחב של מצוות, ולא רק באלה הפולחניות. באופן מיוחד יש חשיבות לכך שההקפדה על אופי החברה בישראל היא חלק מן התנאים להשגת קדושת העם. בפרפרזה על הסיסמה "העם דורש צדק חברתי", נכון לומר על בסיס פרקים אלה ש"הא־ל דורש צדק חברתי"; כינון חברת צדק הוא חלק מן התנאים שמקדשים את ישראל, מפרידים אותם מהעמים ומקרבים אותם אל הא־ל.
האדרת שם הא־ל
בספר ישעיהו מכונה הא־ל פעמים רבות "קדוש ישראל". בנבואותיו, דורש ישעיהו מן העם להכיר בכך שהא־ל הוא בעל שליטה עליהם, מרומם מהם, קדוש, ובתוך כך דורש מן האדם לבטל את גאוותו המעידה על אמונה בכוחו שלו. אחד מן הביטויים לדרישה זאת מצוי בקביעתו שהא־ל, ולא האדם, הוא שיביא לניצחונם במלחמה: "כִּי כֹה אָמַר אֲ־דֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם. וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס" (ישעיהו ל, טו־טז). כמו נביאים אחרים בני דורו, כולל ישעיהו בנבואותיו דרישה לכונן צדק חברתי: "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (א, יז).
אם נשוב אל ספר ויקרא, במסגרת החוקים המפורטים בפרקים יט־כ מוזכרת טענה דומה שלפיה שמירת קדושת ישראל מונעת חילול של שם הא־ל: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (כ, ג. וראו בדומה יט, יא). טענה זו מדגימה את החשיבות של שמירת קדושת ישראל, אך בה בעת היא קושרת בינה לבין קדושת הא־ל. מכך עולה שאפילו כאשר ישראל נדמים לא־ל בקדושתו, נשמרת נבדלותו ומודגשת ההיררכיה שבמסגרתה פועלים ישראל לשם השגת קדושתם.
