ערב פסח התשע"ח, ירושלים, הגן הארכאולוגי שלמרגלות חומת הר הבית.
ההמונים צבאו מסביב למזבח, וצפו בשידור חי בשחיטה שנערכה לא הרחק משם. הכוהנים, מסודרים בשורה, הריעו בחצוצרות, והבזיך, המלא בדם, הועבר במהירות מיד ליד. הכהן האחרון בשורה נשא את הבזיך אל יסוד המזבח ושפך עליו את הדם. לאחר מכן הועברו החלבים והאימורים באותה דרך, וכהן עלה על הכבש והניח אותם בתוך אש המערכה. ענן עשן פרץ, והכוהנים הריעו שוב בחצוצרות. החלבים בערו באש עד שהתכלו, ולסיום נשאו הכהנים את ידיהם ובירכו את העם. אלו שקנו מראש מנוי זכו לקבל כזית מבשרו של הכבש, שנצלה בינתיים על שיפודי רימון, והקהל התפזר לדרכו.
הטקס הזה התקיים בגלוי, באישור הרשויות ובהשתתפות אישי ציבור ורבנים בולטים. נכחו בו הרבנים דב ליאור, אריה שטרן ואורי שרקי. זהו תרגול הקרבת קרבן פסח שמקיים בכל שנה מטה ארגוני המקדש, המאגד את כל הארגונים הפועלים למען החדרת בית המקדש לתודעה הציבורית.
תנועת נאמני המקדש הולכת וצוברת תאוצה. לפי נתוני המשטרה, שהביא ארנון סגל, מספר המבקרים בהר הבית גדל בעשור האחרון פי שישה. בשנת 2018 ביקרו בהר 35,695 יהודים ישראלים. ראוי לבחון את ההתפתחות הזו מבחינה תיאולוגית. האם אכן נכון לקרוא כיום להקרבת קרבנות? בנושא זה ניתן לדבר על שני קונפליקטים. הקונפליקט הראשון הוא העקרוני: האם ראוי בכלל להקריב קרבנות? הקונפליקט השני הוא המעשי: האם נכון בימינו להקריב קרבנות?
אפתח בקונפליקט השני ואקבע שכיום הקרבת הקרבנות בבית המקדש אינה ריאלית, מאחר שרוב העם אינו דתי. המקדש אמור לבטא את הקשר בין עם ישראל לה', והעם כיום אינו במצבו הראוי. שנית, במקום המקדש נמצאים כרגע מוסלמים. הם לא מראים כל כוונה לעזוב וכל ניסיון לשנות את דעתם עלול להביא לאפוקליפסה כפשוטה, כפי שתיארו אותה הנביאים: כל הגויים נאספים על ירושלים למלחמה. עם זאת, ראוי לדבר על הנושא, כיוון שהמצב הדתי והגיאופוליטי יכול להשתנות. ייתכן שעם ישראל ישוב בתשובה, וייתכן שיום אחד ייתנו לנו המוסלמים את השטח, ואולי יסכימו להסתפק במסגד אל אקצא (שנמצא מחוץ לתחום הר הבית המקודש). כאשר יבוא אותו יום, אנחנו צריכים להיות מוכנים.
לכן, עלינו לדון בשאלה הראשונה: האם אנחנו משתוקקים עדיין להקרבת קרבנות?
קטעי חזנות מרשימים
שיח תיאולוגי מודרני, המתבסס ברמות שונות על הרמב"ם ועל הרב קוק, נוטה לטעון שפולחן הקרבנות אינו רלוונטי עוד. לפי שיטה זו, פולחן הקרבנות ניתן לעם ישראל בזמן העתיק כיוון שהתאים לרוחו של האדם הפרימיטיבי. כיוון שהאדם הפרימיטיבי חי בטבע, מוקף בבהמות משק, אך ראוי היה להתייחס אליהן גם בתחום הדתי.
עם חורבן הבית התקדמה הדת מפולחן הקרבנות הגס לפולחן מעודן יותר, המתמקד בטקסטים – בתפילות ובלימוד תורה. כיום, שיבה אל הקרבנות היא נסיגה לאחור, אל הדת של העולם העתיק, ואין שום קשר בינה ובין התודעה המודרנית. בשבילנו, פולחן הקרבנות הוא אכזרי, לא אסתטי, אנכרוניסטי ובעיקר מוזר, מעורר תחושת רתיעה. כפי שאמר לי ידיד: "אתה חושב שיקראו לנו אומת ההייטק והקרבנות?"
אם כן, בבית המקדש שיקום לא יועלו קרבנות מן החי. האם לקרבנות מן הצומח יסכימו מתנגדי הקרבנות? ובכן, שרֵפה של לחם מטוגן על המזבח היא ללא ספק אסתטית יותר משרפת עגל, וודאי שאין בה מוטיב האכזריות, אבל מסופקני אם היא נאורה דיה. המסר של הקרבת המנחה הוא עדיין קדם מודרני; הוא כילוי מאכלים למען הא־ל, והוא מייחס לו מטפורה של אכילה ושתייה.
לכן, בית המקדש של מתנגדי הקרבנות ידמה לבית המקדש שחזה הרצל ב"אלטנוילנד" (ספר חמישי, פרק א) – מעין בית כנסת כביר ממדים, שבו מושמעים קטעי חזנות מרשימים מלווים במוזיקה.
ומאחר שנעשו שינויים גדולים כל כך, מגוחך להתעקש על מקדש שיקום דווקא על חורבות כיפת הסלע, שאליה נושאים עיניים מאות מיליוני מוסלמים, ויהיה ניתן להעביר אותו למקום אחר בירושלים. כיוון שכך, ניתן אף להשתמש בבית כנסת קיים. ההצעה המתבקשת היא בית הכנסת הגדול, אבל אולי יתאים יותר בית המדרש של בעלז, שהוא מרשים מאוד ונבנה בסגנון המושפע מהארכיטקטורה של בית המקדש. פשוט נשנה את שמו ונקרא לו בית המקדש השלישי.
אחרים יאמרו, ובצדק, שבית מקדש נטול קרבנות הוא חסר טעם; עלינו לוותר על אלפיים שנים של תקווה, לסגת מהר הבית ולהסתפק בכותל המערבי כזכר להר קודשנו. ובאמת, יש בכותל המערבי אמירה דתית מרשימה. הוא קיר, נטול כל קישוטים, כלי פולחן או סממנים. פשוט קיר שאליו מגיעים כדי להישען עליו ולבכות אל ה'. אבל גם הם יידרשו לרפורמה, שכן אם אין עוד רצון במקדש, אין עוד טעם בתשעה באב. עלינו לבטל אותו, או להפוך אותו לחג לרגל שובנו לארצנו.
הענקת חיים לבורא
אני לא סבור כך. לדעתי, הקרבנות רלוונטיים לאדם המודרני, ותמיד יהיו רלוונטיים. יש לי ראיה אמפירית לדבריי: על הר גריזים שליד שכם מוקרב קרבן פסח בכל שנה, בידי בני העדה השומרונית. השתתפתי בכמה טקסי הקרבה, ותמיד התפעלתי מהתרגשותם של המקריבים. כמה מבני העדה שוחחו איתי, וטענו שליל הסדר בשבילם הוא אחד משני שיאי השנה, יחד עם יום כיפור.
למושג הקרבן ניתנו הסברים רבים. לא אסקור כאן את כל הספרות המקצועית אלא אסתפק בהסבר שנראה לי נכון. בדת קיימים מעשי סגידה – מעשים שבהם מבטא האדם יחס דתי בינו ובין הא־ל באמצעות אקט סמלי. למשל, ההשתחוויה אפיים ארצה, הנהוגה בשלוש הדתות המונותאיסטיות, היא מעשה סגידה המסמל כניעה לפני הא־ל. גם העמידה לתפילת שמונה עשרה היא מעשה סגידה, אבל מעודן יותר. הוא מבטא התייצבות לפני הא־ל. מעשה סגידה לא רק מבטא יחס דתי אלא גם יוצר אותו בנפשו של המאמין, שכן כפי שלימדו אותנו הראשונים, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. הקרבת קרבן היא מעשה סגידה חזק מאוד, יותר מכל מעשי הסגידה השכיחים כיום ביהדות, כיוון שהוא משתמש באפקטים סמליים חזקים ביותר.
רבים יאמרו שהקרבן הוא פולחן דם, שהוא משתמש בכוחו האלים של ההרג, ולכן הוא פולחן המקדש את האכזריות. אולם כדי להגדיר במדויק את משמעות המעשה יש לשים לב לחלוקה הנהוגה בעולם לגבי הרג בעלי חיים. בעוד שרצח בני אדם הוא תועבה מוחלטת, הרי שהרג בעלי חיים גדולים מחרקים נחשב בעינינו למעשה נכון כאשר הוא נעשה לצורך מסוים (אכילה, שימוש בבשר וכדומה), ושלילי כאשר הוא נעשה שלא לצורך. ואילו הרג חרקים נחשב ככלל למעשה חיובי, כל זמן שאינו כולל התעללות בחרק.
אבל גם כאשר אנחנו הורגים חרק עובר בנו איזשהו רטט דק ברגע המוות. זוהי תחושה שאפשר לזהות בה אולי את העונג של הפעלת כוח, של אדנות על עצם חייו של יצור כלשהו.
מעולם לא הרגתי בהמה, אבל אני מעריך שהרג בהמה מחולל באדם זעזוע חזק בהרבה, זעזוע של נטילת חיים. הקורבן משתמש בזעזוע הזה כדי לפרוץ לרובד קמאי של הנפש, ולהעלות ממנו את הדחף הדתי בצורתו העמוקה. האקט של הקרבן הוא קידוש נטילת החיים הזו למען ה', ובמילים אחרות, הענקת חיי הבהמה לה'. לאחר שנשחט הקרבן נאסף פרץ הדם היוצא מגרונו ברגע השחיטה לכלי קודש וניתן על המזבח. כלומר, החיים שניטלו מהקורבן מועלים אל ה'. זהו מעשה סגידה חזק מאוד – הענקת חיים לה'. ניתן להשתמש בכוח הזה ולבצע בו המרה למקריב עצמו, כך שיחשוב שהקרבן הוא תמורתו, והוא מעניק את חייו שלו לה'.
לאחר מכן מוקטר החלב באש לה'. שרפה היא פעולה של התמרה: הבשר הגשמי עובר מטמורפוזה לאש, שהיא אנרגיה טהורה, נעלה, והאש מתרוממת כלפי מעלה ונעלמת בעשן, כלומר הופכת לרוח. ההקטרה באש מבטאת את ההתעלות של החומר אל האלוהות הבלתי מושגת. במובן מסוים, משמעות הדבר היא שהבשר ניתן לאל. ברגע זה, כביכול האדם עצמו פוגש את האלוהים, כאשר הקרבן שלו עולה בלהב המזבח השמימה. בשלב האחרון אוכל האדם מן הזבח, ובכך משתתף בסעודה העליונה. כביכול, האלוהות מעניקה לאדם מן הבשר שנאכל על ידה.
יוצר קשר חי
הקרבן יוצר קשר חי עם האלוהות. לכן עמד הקרבן ביסוד הדת העתיקה. עם חורבן הבית איבדה היהדות את הדרך לתקשר עם הא־ל בדרך החיה ונאלצה להתכנס למילים, לדיבור וכתיבה – אל בית המדרש החיוור בהרבה. בית המקדש ביטא את עבודת הא־ל המעשית, ובית המדרש היה דת רעיונות, דת שהרגישה את הא־ל רק בלימוד אינטלקטואלי ובתפילה תיאורטית.
אבל היהדות לא שכחה את הקרבן. הוא המשיך לחיות כרעיון. אנחנו מזכירים אותו בכל תפילה, וסביבו נסבים החגים שלנו. כך, בארצות גלותנו נשאנו עמנו את רעיון הקרבן, כשם שנשאנו את רעיון הכמיהה לארץ ישראל. וכאשר נושאים רעיונות, הם יכולים להתגשם. כאשר הדבר נעשה אפשרי, הגשמנו מחדש את רעיון ארץ ישראל. וכאשר ייעשה הדבר אפשרי, נגשים מחדש את רעיון הקרבן. וכשם שארץ ישראל היא המעבר מחיי הגלות, שבהם הצטמצמה התרבות היהודית לבתי הכנסת, אל חיי המעשה – כך גם הקרבנות הם המעבר מפולחן רעיוני בית מדרשי לפולחן חי, קמאי. ואולי הקרבנות הם התשובה לארץ ישראל. כאשר חיי העם התעוררו נשארה דתו רדומה, וכך נותרה מאחור אל מול החיים הלאומיים התוססים. התעוררות הקרבנות תהיה התעוררותה של הדת.
אלפיים שנות קיום כרעיון בהכרח משנות את המושג עצמו. רעיון ארץ ישראל השתנה, ולבש פנים מודרניות. גם רעיון הקרבן ישתנה כאשר ישוב לעולם המעשה. בתחילה, החוויה העיקרית של הקרבן תהיה החוויה של הגשמת התקווה העתיקה, חוויית הגאולה. מן הסתם, תהיה זו אקסטזה של אושר שתזכיר את כל התיאורים הספרותיים של ביאת המשיח. במשך עשרות שנים תעוצב החוויה, ואט אט תקבל צורה טבעית.
התעוררות הרובד הדתי הקמאי תיצור תנועה דתית שאין לנו מושג לגביה. סיפרו לי על צעיר שערב אחד חש רצון עז להקריב קרבן. הוא התקשר לכמה רבנים, ואף אחד מהם לא הבין מה הוא רוצה ממנו. כי כולם דוברים את שפת הדת הקלאסית, שבה אדם שפוי לא מפתח אף פעם חשק הקרבה. אבל בשפה הדתית החדשה, יהיו דברים כאלה. וכוחות נשכחים אחרים יכולים להתעורר. ייתכן שיום אחד תשוב גם הנבואה.
גם דברים אפלים יותר עלולים להופיע. מה שכונה "יצרא דעבודה זרה" עלול להגיח שוב, כאשר הדת הקמאית תשוב לחיים, ואנשים ישתוקקו לסגוד לאל שאפשר למשש. ואף על פי כן, יש להתמודד עם הסכנות, שכן עדיפה דת חיה, גם אם יש בה סיכון מסוים, על פני דת אנמית, מנמנמת בשלווה נטולת סיכונים.
