דו־פרצופי הוא יום הפורים. מתחיל הוא בתענית ומסיים בהתפרצות שמחה. תענית בפני הגזֵרה, ושמחה מההצלה. פורים מייצג את הופעתה של האנטישמיות. זאת תופעה השונה באופן מהותי מהמלחמות הפוליטיות של הבית הראשון, מתופעת העבדות והרדיפות במצרים, ואף מהקונפליקטים הדתיים. המן מבטא זאת בדבריו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים… אם על המלך טוב יכתב לאבדם". קיום זה של עם ישראל שמעבר לגיאוגרפיה ולהיסטוריה הופך על פי האנטישמיות לשטני ומסוכן, מאז המן ועד לאחרוני הצוררים שבימינו.
הפרצוף השני של פורים הוא זה המתבטא בשמחה, בהומור, בתחפושת ואף בשכרות. בפורים חוגגים אנו את ההצלה, ואולי גם את מפלת האויב, גם אם זה לא כל כך סימפתי עבור רבים מבין אנשי הרוח המתביישים בכך. וכך, הפולקלור הישראלי יודע לספר, אגדה או אמת, על הפרופסור ההומניסט שנדד מירושלים לשפלה ובחזרה כדי להימנע מלהשתתף בקריאת מגילה.
ממד אבוד במגילה
יש משהו מהצדק בדברי יפי הנפש. צודקים הם לא בכך שהם מלמדים אותנו אתיקה; אין אנו זקוקים להם לשם כך. הם צודקים משום שבנוסף לאתיקה, חייבים אנו ללמוד וליישם גם את מה שאכנה "אסתטיקה של האתיקה". אשתמש בדוגמה "בנאלית". כאשר איוואן האיום נידון למוות בבית הדין הישראלי (לפני ששוחרר בנס משפטי מרשים וארור), פרץ הקהל בקריאות שמחה. ואכן, חייבים אנו להבין שהחיים מעמידים אותנו בפני סיטואציות שבהן המוסר מצוי במצב של עמימות, המקלקלת את היופי שבחד־משמעיות של השחור־לבן.
ולמרות הכול, העדר היופי אינו מבטל את הצדק. ואגב, כאשר אני קורא שמחלקים סוכריות לילדי המחבלים הרוצחים לאחר פיגועים, ברור לי כיצד שולחים מלמעלה רעל שמימי, בתיאבון. וכאשר הרוצחים מובטחים שיגיעו לגן עדן עם עשרות הבתולות הנצחיות, וקול מן השמים מסביר שנכון שאותן הנשים מחכות להם, ואפילו שטעו בשמו של הא־לוהים את שכרם הם יקבלו; מישהו בגיהינום ייתן להם את שכר הבתולות, אך לא הודיע להם שהם יהיו חסרי אונים נצחיים.
עד כאן הרהורים נוגים על חג שמח בימים עצובים. את שאר דבריי מבקש אני להקדיש לממד פילוסופי אחר, ממד אבוד שבמגילה. חלק מכך למדתי ממרטין בובר שבמרחק השנים אני חייב לו תודה. הקורא את המגילה מתרשם מהמבנה הספרותי שבה. אין בה דבר מיותר, המשמעות של פרטי ההתרחשויות בכל שלב עתידה להיות מובנת בהמשך. דוגמה אחת מצויה בניסיונם הכושל של בגתן ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש. מרדכי מגלה את הקשר ומציל את המלך. מאוחר יותר, בשיא המשבר, ההקראה של אירוע זה בספר הזיכרונות, כאשר נדדה שנת המלך, תהיה לנקודת מפנה ולתחילת נפילתו של המן. לפנינו כאילו הצגה תיאטרונית־היסטורית, הבנויה כך שהמערכה הראשונה תהיה מובנת רק על רקע המערכה האחרונה. הבמאי מסתתר, הוא מחופש ברצף המאורעות הבנאליים, אבל האקדח כבר מוכן בתמונה הראשונה.
מבנה זה איננו ספרות לשמה. הוא מבטא את תוכנו העמוק של מושג ההסתרה. הוא בא ללמד שמאחורי ההתרחשויות ההיסטוריות הרגילות מסתתרת פעולתו והשגחתו של במאי מסתורי הרואה ואינו נראה. לכאורה "השגחה" זאת של הבמאי מוכיחה שההיסטוריה מתוכננת מראש. את זאת לומדים אנו לכאורה מסדר המאורעות, מההכנות המדויקות שעשה הבמאי. ודווקא לאור זה מופתעים אנו כאשר בין שתי המערכות מוכנסת תמונה שלא היינו מצפים לה.
מרדכי פונה לאסתר "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". אסתר מהססת. עצם הפנייה אל המלך, כאשר היא לא נקראה על ידו, יש בה משום סכנת מוות. נבין זאת אם נזכור שאסתר נלקחה בכוח לבית המלך. ומהתנהגותו של מרדכי נראה שאילו היו עבדי המלך יודעים את גזעה הנחות, הייתה הופכת לאחרונת השפחות והפילגשים, אם בכלל. ניתן לשער שהמלך קיבל את הצעת המן, בגלל שהוא עצמו היה נגוע בשנאה. לכן יעץ לה מרדכי שלא לגלות את זהותה. אכן, היו לאסתר "ניירות אריים". היא לא הייתה כלולה ברשימת ה"טרנספורט". אסתר הבינה יפה את הדילמה שלפניה. אף אם היא תגיע בחיים אל המלך, הפנייה אליו למען עמה עתידה לגלות את זהותה, ולקבוע את גורלה.
הסוף שאינו כתוב
אסתר מהססת, אך מרדכי לא מרפה: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים… ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". דברים פשוטים אלה חדלו להיות מובנים מאליהם עבורנו, הכיצד "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"? הלוא לכאורה התסריט כתוב מראש על ידי הבמאי? אלא שבאמת התפתחות העלילה איננה רק תוצאה של מהלכי ה"במאי", היא נובעת מפעולתם המשותפת של הבמאי והשחקנים, ובעיקר אסתר. במהלך העלילה נוצרות הזדמנויות שיקבעו את הסוף שעדיין אינו כתוב. כך גם ב"תיאטרונים" אחרים בהיסטוריה, הסוף אינו קבוע מראש, והמציאות תיקבע כתוצאה של שותפות בין האדם לא־ל.
כך למדים אנו שבתוך מהלכי ההיסטוריה הגדולים מצוי המעשה האנושי, הקטן או הגדול. ההיסטוריה זקוקה להיענות שלנו. ואנו, אוי! עלולים להחמיץ את השעה ולקלקל את תוכניותיו היפות של הבמאי. מאחורי "אסתר" מסתתר ה"במאי" שכתב את התסריט, הממתין שאסתר תסיים לאפר את עצמה כדי שהוא יוכל להעלות את סופה של הדרמה.
