ההודעה הדרמטית של ממשלת ירדן שלפיה תוקף נספחי החכירה, הנלווים להסכם השלום בין ישראל לירדן, הגיעו לקצם, היא בעיקרה דיפלומטיית מגפון. הסכם השלום נחתם באוקטובר 1994. להסכם נלווה נספח האומר כי חקלאים ישראלים יוכלו להיכנס ולעבד שטחים חקלאיים בשתי מובלעות ירדניות. צופר בערבה ואי השלום בנהריים. עוד קובע הנספח כי בתום 25 שנים על ירדן לאשר מחדש את החכרת האדמות לישראל בשני אזורים. בימים כתיקונם, ישראל וירדן היו נערכות מבעוד מועד לחידוש נספח החכירה. משפטנים ודיפלומטים היו עוברים על המסמכים במסגרת הפעילות הדיפלומטית השוטפת ומאשררים מחדש את הנספחים.
אלא שהימים אינם כתיקונם. היחסים בין ישראל לירדן אינם לבביים כפי שהיו בימיו של המלך חוסיין. בנו המלך עבדאללה נתון ללחצים אדירים מבית ומחוץ. בעיקר מבית. כל ניסיון של בית המלוכה לאשרר מראש החכרת שטחים לישראל היה הופך באופן מידי לנשק בידי מתנגדיו של המלך, מזין את דעת הקהל הירדנית העוינת גם כך לישראל ונותן בידי האסלאמיסטים הירדנים כלים להלהטת הרוחות בממלכה, ולו רק בשל העובדה שלצירוף המילים "החכרת אדמות לישראל" יש פוטנציאל תקשורתי נפיץ במיוחד.
בית המלוכה מתמודד יום יום עם בעיות כלכליות וביטחוניות קיומיות. השבטים הבדואים, שעליהם נשען המלך הם מיעוט הולך וקטן באוכלוסייה הירדנית, בעוד חלקם היחסי של הפלסטינים רק הולך וגדל. מה גם, שבשנים האחרונות נוספו להם גם מיליון וחצי פליטים מעירק ומסוריה.
מעבר לכך, גם היחסים אינם בדיוק במיטבם. שיתוף הפעולה היומיומי עם ירדן אולי מתנהל היטב, אבל הקרבה השקטה וההבנות, שהיו ביחסים בין ישראל לבית המלוכה בעידנים קודמים, כבר אינן קיימים. הכימיה ההיא איננה עוד, וגם אירועים כמו פרשת המאבטח בשגרירות ישראל השאירו את חותמם.
כך, שבסך הכול היה יותר ממתבקש שהמלך הירדני ינצל את ההזדמנות הטכנית שנקרתה בדרכו, כדי למנף את העניין לצרכיו מבית ובעולם הערבי, ולטעון כי יש קשר בין ההחלטה של המלך שלא לחדש את נספחי החכירה להתנהלותה של ישראל בעניין ירושלים והמקומות הקדושים.
אחרי כל זה, אולי גם קצת תכלס. בעיקר ניסיון של המלך ללחוץ על ישראל בכל מה שקשור בשיתופי פעולה בנושאי מים והתפלה. ירדן משוועת למים. בברזים בעמאן אין מים יומיים בשבוע. ישראל אמנם מספקת מים לירדן אך גוררת רגליים בנושא תעלת הימים. ישראל וירדן ייכנסו כעת למשא ומתן על המשך חכירת האדמות. אמנם החקלאים בערבה יאלצו לחיות תחת עננה של אי ודאות ומחירי הפלפלים יעלו, אבל ירדן אינה יכולה ובית המלוכה לא באמת רוצה לסגת מהסכם השלום עם ישראל. המחיר גבוה מדי. אפשר רק לקוות, שדווקא הצורך להיכנס למו"מ על המשך החכירה יוביל לדיאלוג מחודש, פורה יותר בין ישראל לירדן, שימנף מחדש כל מה שקשור למים ולשיתופי פעולה אזוריים.
