על פי חכמים קרו לעם ישראל חמישה אסונות בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ (בזמן חטא המרגלים), נחרבו שני בתי המקדש, הראשון בידי הבבלים והשני בידי הרומאים, נכבשה העיר ביתר בזמן מרד בר כוכבא, ונחרשה ירושלים בימי הרומאים, כסימן לכך שלא תיבנה שוב.
לאורך ההיסטוריה היהודית, באותו תאריך או סמוך לו קרו אסונות נוספים רבים. בהם גירוש יהודי אנגליה בט' באב ה'ן (18 ביולי 1290) בידי אדוארד הראשון; גירוש צרפת הגדול בי' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306) בהוראת פיליפ הרביעי; גירוש ספרד בליל ח' באב ה'רנ"ב (31 ביולי 1492) הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים כדי לעזוב את ספרד; פרוץ מלחמת העולם הראשונה – בט' באב ה'תרע"ד (1 באוגוסט 1914) הכריזה הקיסרות הגרמנית מלחמה על האימפריה הרוסית, שבה חיו אז כמחצית מיהודי העולם; וכן אישור השמדת יהודי אירופה ותחילת ההוצאה לפועל של הפתרון הסופי. גם עקירת גוש קטיף התחילה מיד לאחר תשעה באב, לפני 21 שנים בדיוק.
עוד כתבות בנושא
הלכות הצום
חמשת האיסורים העיקריים בתשעה באב:
הכי מעניין
אכילה ושתייה – אסורה כל אכילה ושתייה. חולים פטורים מאיסור זה אך מצופה מהם ש"לא להתענג במאכל ובמשתה". מעוברות ומניקות חייבות בצום, אולם אם הן סובלות מחולשה נחשבות כחולות ואינן חייבות לצום.
רחיצה – רחיצה אסורה בין במים חמים ובין במים קרים, ולם מותר לשטוף ידיים כדי להסיר מהן לכלוך, וכן נוטלים ידיים שחרית ואחרי עשית צרכיו עד פרקי האצבעות.
סיכה – אסורה משיחת הגוף בתכשירים לטיפוח או הנאה.
נעילת הסנדל – נעילת נעליים העשויות מעור. יש מחמירים ולא נועלים שום נעל נוחה גם שאינה מעור.
תשמיש המיטה.
מתפללים בכותל בט' באב. | צילום: יונתן זינדל, פלאש90
מאחר שמהותו של תשעה באב היא האבלות על החורבן, חלים בו מנהגי אבלות נוספים:
נמנעים מישיבה על כיסא גבוה, ממעיטים באמצעי הנוחות בשינה, כמו הפחתת מספר הכריות (ויש נוהגים לישון על הרצפה); אין אומרים שלום אחד לשני, ויש נמנעים מהרחת בשמים. גם אסור ללמוד תורה, מלבד דברים שקשורים לתשעה באב או לאבלות.
עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום: במקום בו נהגו שלא לעשות מלאכה – אסור לעבוד, ובמקום בו נהגו לעשות מלאכה – הדבר מותר. חז"ל אמרו שהעושה מלאכה ביום זה אינו רואה בה סימן ברכה, מכיוון שהדבר מסיח את הדעת מהאבלות.
נוהגים לשבת בבית הכנסת על הרצפה בערב ובבוקר, להסיר את הפרוכת מארון הקודש ולהדליק תאורה חלקית. בלילה קוראים את מגילת איכה (ויש נוהגים גם בבוקר, בלי ברכה), בערבית ושחרית אומרים קינות. בבוקר לא מניחים תפילין, אך משלימים במנחה.
רבים נוהגים ללכת לכותל בתשעה באב, ויש שעולים להר הבית.
אגדות החורבן
למי שמבקש בתשעה באב לעסוק בענייני החורבן - לפני שנתיים פורסם באתר מקור ראשון פרויקט מיוחד שבו שמונה כותבים כתבו על אגדות החורבן:
שי צ'רקה כתב על האגדה העוסקת באבוקה בן גבתרי, והקשר שלה לאסון הטבח בשמחת תורה ולענר שפירא.
מתוך הספר "נגיד ש... בבא בתנ"ך" | צילום: הוצאת מודן
שמואל פאוסט כתב על אגדת הנגר והשוליה, ועל האופן שבו מעשה אחד של רוע מזוקק יכול להכריע את הכף ולהטביע את החותמת הסופית על גזר דינו של עם שלם.
איילת כהנא כתבה על המפגש הקצר והקשה בין רבן יוחנן בן זכאי לבתו של עשיר ירושלים נקדימון בן גוריון, לאחר החורבן.
אלישיב רייכנר כתב על האגדה המזוהה ביותר עם חורבן הבית: קמצא ובר קמצא, ועל הצורך לפחד מחורבן גם בימינו.
שלמה פיוטרקובסקי כתב על האגדה הפחות מוכרת מבין אגדות החורבן, ועל המשמעות שלה לימינו - זו שמתחילה בתרנגול ותרנגולת, ומסתיימת בטבח נורא.
אורלי גולדקלנג כתבה על מרד בר כוכבא, על המחלוקת בין התלמוד הבבלי והירושלמי בתיאור שלהם, ועל הרוח הלאומית שמבקש הירושלמי לשמר.
שיראל דילר בחרה לעסוק בסרט אגדת חורבן, ובאופן שבו מחאה חברתית צודקת הופכת לאסון ולמלחמת אחים.
ואברהם אליצור כתב על הבכי של חטא המרגלים אל מול הבכי של חורבן המקדש, ועל הכוח של תשעה באב.