בקיץ האחרון קנסה נציבות הסחר הפדרלי של ארה"ב את חברת פייסבוק בסכום עתק של 5 מיליארדי דולרים, הקנס הגדול ביותר שהושת על חברה טכנולוגית אי־פעם. הסיבה: מעורבותה של פייסבוק בפרשת קיימברידג' אנליטיקה, אותה חברה שכרתה מידע בדרכים שונות ברשת החברתית והעמידה אותו לרשות הקמפיין לנשיאות של דונלד טראמפ (הוויכוח בנוגע למידת ההשפעה של המידע הזה על תוצאות הבחירות לא יוכרע כנראה לעולם). בימים האחרונים פורסם בארה"ב כי אותה נציבות שוקלת נקיטת צעדים חדשים נגד פייסבוק, וכי היא עשויה לפנות בקרוב לבית המשפט בדרישה שיורה על מתן צו מניעה כנגד הרשת החברתית. הפעם הטענה היא שהאיחוד שהחברה מקדמת בין הפלטפורמות השונות שלה – בעיקר וואטסאפ, מסנג'ר ואינסטגרם – עומד בניגוד לחוקי ההגבלים העסקיים של ארה"ב.
המאמץ המתיש והסיזיפי של הרשויות האמריקניות נגד הרשת החברתית הענקית נועד בעיקר לנופף, באיחור מסוים, באמצעי השליטה שעוד נותרו לאמריקה הגדולה מול רשת הכוללת היום 2.3 מיליארד משתמשים פעילים – פי 7 מכל אזרחי ארה"ב. בד בבד, בזמן שהרשויות מציגות הצלחה מפוקפקת למדי בניסיונותיהן להצר מעט את כוחן של הרשתות החברתיות, הודיעו בשבוע שעבר פייסבוק וטוויטר כי הרגולציה העצמית שלהן היא זו שעובדת. לדבריהן, במהלך סוף השבוע האחרון הן סגרו רשת של מאות חשבונות מזויפים, לאחר שגילו טכנולוגיה של בינה מלאכותית שיצרה אינספור חשבונות פיקטיביים, כביכול של אזרחים אמריקנים, שקידמו בין היתר הודעות תמיכה בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
פייסבוק הודיעה כי הסירה 610 חשבונות, 89 עמודים, 156 קבוצות דיון ו־72 חשבונות אינסטגרם המקושרים לאותה רשת מזויפת. לדבריה, קרוב ל־55 מיליון חשבונות עקבו אחרי דפי הפייסבוק הללו. עוד 92 אלף עקבו אחרי חשבון אינסטגרם מזויף אחד לפחות. לפי פייסבוק, החשבונות הללו הוציאו קרוב ל־9.5 מיליון דולר בפרסום אותן הודעות ומניפולציות.
כך או כך, בין אם הפיקוח האפקטיבי צריך להיות פנימי או חיצוני – אין ספק שהִתרבות המניפולציות, השקרים, ההתבהמות והשיח הנמוך והמסוכן ברשתות החברתיות מוכרחה להדאיג היום את אזרחי העולם, לא פחות מאשר את הרגולטורים בכל מדינה. כתבה ארוכה שפורסמה השנה במגזין 'אקונומיסט' ניסתה לענות על השאלה כיצד ייראה העולם אם פייסבוק תיסגר יום אחד. למעשה, כפי שכתבו במגזין, כמה מחקרים כבר מאפשרים לנו לדמיין עולם שכזה.
בתחילת 2019 פרסמו חוקרים מאוניברסיטאות ניו־יורק וסטנפורד את תוצאות הניסוי הגדול ביותר שנערך עד כה לבדיקת ההשפעה של הרשת החברתית. במסגרת הניסוי גויסו אלפי משתמשי פייסבוק לקבוצות בקרה וטיפול, והתבקשו להשבית כל פעילות ברשת החברתית למשך ארבעה שבועות.
התוצאות גילו כי רוב האנשים שהתנתקו מפייסבוק נהנו בממוצע משעה נוספת של זמן פנוי בכל יום. רובם לא ניצלו את אותה שעה כדי לשוטט ברשתות חברתיות אחרות, אלא בילו יותר זמן עם המשפחה, עם חברים או בצפייה בטלוויזיה. הם צרכו הרבה פחות חדשות וכך אמנם היו הרבה פחות מעודכנים במה שקורה, אבל גם לא נחשפו לשיח המקצין והמקטב שמאפיין כל־כך את הרשת הדיגיטלית ובכלל. באופן כללי, המנותקים דיווחו על עלייה במפלס האושר והפחתה בתחושות הדיכאון והחרדה.
אלפי אנשים שהתנתקו במסגרת מחקר מפייסבוק נהנו משעה נוספת של זמן פנוי לבילוי משפחתי וחברתי. הם דיווחו על עלייה במפלס האושר והפחתה בתחושות דיכאון וחרדה
שווה? לא בטוח. אחרי חודש של גמילה, שיעור הנבדקים שהסכימו להמשיך בסגירת החשבון לארבעה שבועות נוספים היה נמוך ב־13% משיעורם בתחילה. מבצעי המחקר מדברים על שינוי הרגלים מבורך, אבל לא על נטישת החיים הקודמים: הקבוצה שהתנתקה מפייסבוק חזרה ברובה המוחלט אל הרשת (רק 5% בחרו שלא לחזור, בבדיקה שנערכה כמה שבועות לאחר סיום הניסוי), אבל הקדישה לה 23% פחות זמן מאלה שמעולם לא התנתקו.
"יכול להיות שהעולם היה טוב יותר ללא פייסבוק", כתבו באקונומיסט, "אבל רוב האנשים כבר לא רוצים להתנתק משירות שמשמש 2.3 מיליארד בני אדם". האקונומיסט השווה זאת לצמיחת הערים בעולם. הערים צומחות ומשגשגות במאות האחרונות ככל שמגיעים אליהן יותר ויותר תושבים בגלל ההזדמנויות החברתיות והעסקיות, רשתות התחבורה שנפרסות ברחובות ועוד. למרות המחיר הכבד שאנחנו משלמים על המגורים באותן ערים צפופות – היחלשות מוסד המשפחה והקהילה, זיהום האוויר, הלחץ היומיומי ועוד – מדובר בקרב אבוד. הספירלה נעה בכיוון ברור, ואין דרך חזרה. העתיד שייך לערים הגדולות ולרשתות החברתיות.
קול המון
אבל הבעיה המרכזית היא לא בהכרח המניפולציות שמפעילים עלינו כוחות גדולים וחזקים, גלויים או סמויים, באמצעות אותן רשתות ואותם חשבונות מזויפים, אלא דווקא הרעל שעולה ומבעבע מלמטה, מצד אינספור אנשים אמיתיים ורגילים. אם פעם חשבנו שהשיח באינטרנט מידרדר בעיקר בחסות הטוקבקים האנונימיים, היום אנחנו יודעים שגם בפנים גלויות, הרשתות מלאות אנשים "נורמטיביים" שלא חוששים לגדף ולקלל.
"אלה מצויים בחושך ואלה מצויים באור", כתב לפני יותר מתשעים שנה המחזאי הגרמני ברטולט ברכט, במשפט הסיום של המחזה 'אופרה בגרוש', "אך את בני האור רואים, ואת בני החושך אין רואים". ישעיהו ליבוביץ, שהגדיר את 'אופרה בגרוש' כאחת היצירות הספרותיות הגדולות ביותר שנכתבו במאה האחרונה, ציין לפני 35 שנים שבעידן הנוכחי בני החושך כבר אינם "בלתי נראים" כבעבר. מדובר במסקנה מדכדכת למדי במיוחד בחג האורים, בעיצומם של שמונת ימי חגיגת ניצחון האור על החושך. בעידן החדש, ועל אחת כמה וכמה בעונת הבחירות הבלתי נגמרת שהתרגשה עלינו, לא רק שבני החושך בהחלט איתנו, אלא שגם רואים ושומעים אותם היום הרבה יותר מאת כל השאר.
"היום אנחנו רואים גם את בני החושך", אמר ליבוביץ בריאיון למיכאל ששר בספר 'על עולם ומלואו'. "ומתברר שהחברה שלנו ירודה הרבה יותר ממה שחשבנו על החברה האנושית, שעה שחשבנו על אנשים כמונו, כמוך וכמוני, ואני אומר זאת בלי כל יהירות". הרבה לפני שמארק צוקרברג נולד הזהיר ליבוביץ שהעולם המודרני מאיר לנו מקומות שבעבר היו חשוכים ולא מוכרים. "מה שנקרא לפנים 'החברה' היה למעשה רק שכבה מאוד קטנה, ולא ההמונים. אלה בכלל לא נחשבו, אף שבפועל היו קיימים. היום המונים אלו נכנסו במידה רבה לתוך האופק שלנו. זהו ההישג של הדמוקרטיה, ולכן רמת החברה שלנו נראית ירודה. נגיד בפשטות: אנשים מבית אביך ומבית אבי – עם מי היו נפגשים? רק עם אנשים משכילים. והיום אנחנו נפגשים עם האנושות כולה. לשם כך די בטלוויזיה, בעיתון היומי ובעיתון הערב. פגישה בין בני אדם אינה צריכה להיות רק פיזית, והנה אנחנו רואים שהחברה האנושית הכללית אכן ירודה, מבחינה אינטלקטואלית ואמוציונלית".
בסופו של יום, אותם "המונים" והשיח הנמוך שהם מפיצים באינטרנט מוכרחים גם להכניס לפרופורציות את הקרדיט שאנחנו נותנים לדמוקרטיה. לא בכדי, מתתיהו ובניו החליטו בזמנם שלא לתת לרוב לקבוע לאן ללכת.
והרי התחזית
קצת יותר מחודשיים לבחירות, הפרשנים שוב מנסים לצפות את התוצאות בקלפי וביום שאחרי. השבוע התחזיות הללו התערבבו עם תחזיות הכלכלנים לקראת שנה חדשה ועשור חדש, עם שפע של המלצות איפה כדאי לשים את הכסף.
במקום להניח כאן את התחזיות שלי, אני מעדיף לספר שהחודש חזרתי מחופשה קצרה באחת מערי אירופה. שבועיים קודם לכן, כשאתרי האינטרנט כבר החלו לספק תחזית מזג אוויר נכון למועד החופשה המתוכננת (רוב האתרים מספקים תחזית ל־14 יום קדימה), התחלתי לעקוב באדיקות, לפעמים גם כמה פעמים ביום, אחרי אותן תחזיות, ולייחל כמובן שיהיה כמה שפחות גשום וקר כשנגיע.
בדיעבד התברר לי בפעם המי יודע כמה שהתחזיות הללו – ודאי אלו שהוצגו שבועיים מראש, אבל גם אלו שהופיעו באתרים השונים והמכובדים שבוע לפני הנסיעה – לא היו שוות כמעט דבר. ואף על פי כן די ברור לי שגם בפעם הבאה לא אתאפק ואבדוק שבועיים לפני הנסיעה אם אתר כלשהו מבטיח לי שמש ומזג אוויר נוח ביעד הנכסף.
זוהי המחשה נוספת לצמא הטיפשי שלנו לתחזיות. לא ממש חשוב אם זו תחזית "מדעית" של מזג אוויר (כשמדובר בטווח של יותר מארבעה־חמישה ימים אין הרבה משמעות מדעית לחיזוי מזג האוויר), או תחזית פוליטית, כלכלית וכן הלאה. במחילה מכל הפרשנים שמציירים כבר שנה אופק פוליטי, ובמחילה מאותם כלכלנים שחוזים בימים האחרונים, ערב סיום עשור ותחילתו של עשור חדש, שהשקל ייחלש או יתחזק, ששוק המניות יעלה או ירד, שמחירי הדירות ידשדשו, יצנחו או ימריאו וכן הלאה.
זה לא ישנה את הדחף שלנו לשמוע תחזיות ולהיאחז במשהו, גם אם מדובר בעוגן מנייר. וכבר אמר פעם איש חכם, בציטוט נפלא המיוחס להרבה מאוד אנשים: "קשה מאוד להתנבא, במיוחד בנוגע לעתיד".
