מטות ערים: ההתיישבות היא מרכז עירוני בעצמה

פעם אחר פעם, מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, הופך מאבק תורן על כמה קרוואנים המוצבים אי־שם ביהודה ושומרון לסמל ההתיישבות מעבר לקו הירוק וההיאחזות הציונית בקרקע. מבחינת רבים, מידת הימניות של הפוליטיקאים שלנו נקבעת על פי תמיכתם בפיזור של עוד ועוד יישובים או שכונות חדשות ומרוחקות (שבפועל הן יישובים נפרדים) ברחבי יהודה ושומרון.

עוד כותרות באתר מקור ראשון
–מספרים פוחתים, מסורת מפוארת: זיכרונות מיהדות מרוקו
–אקדמית למתקדמים: תרגום שפת האוניברסיטה העברית
–"הודו המציאה את ההפריה המלאכותית לפני אלפי שנים"
–"החילונים חיים בהפקרות, התנועה הפמיניסטית צבועה"

אין סימן טוב יותר לבעיה שבה נמצאת ההתיישבות ביו"ש. בעיה תכנונית, לאו דווקא משפטית, ביטחונית או פוליטית. התיישבות שבמקום לדבר על ערים של ממש, עדיין עוסקת באוסף של כמה שיותר נקודות שיצטרפו לגושים דמיוניים על המפה, מחמיצה את השיח הרלוונטי בשנת 2019 ואת זכות הקיום החברתית, הכלכלית והתכנונית של יישובים ומדינות במאה ה־21.

רק השבוע חגגה מועצת יש"ע את הנתונים הטריים על המשך צמיחת האוכלוסיה היהודית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, עם הקריאה הנחושה "לבנות עוד ועוד", ובלי שום מילה על איכות או תכנון. במועצה נופפו אמנם בשיא במספר המתיישבים – 448,672 יהודים נכון לסוף 2018, אבל גם הלינו על כך שהשנה נוספו רק 12,964 יהודים, צמיחה של 3% בלבד, שממשיכה האטה שהחלה בשנת 2008. אז נכון שהסיבה העיקרית היא פוליטית ובינלאומית, אבל אולי כדאי גם לחשוב מחדש על צורות ההתיישבות מעבר לקו הירוק?

ברחבי העולם עוזבים מיליונים את מקום מגוריהם בכפר או בפרוור, ועוברים אל העיר הגדולה והצפופה. אף אחד לא מכריח אותם לעשות זאת, אבל המהפכה הטכנולוגית והשינויים בדפוסי העבודה מבהירים להם שהצפיפות הזו מבורכת. במקום לומר צפיפות, תחשבו על האורבניות המשגשגת בכל העולם, זו שמאפשרת לצלוח ביתר קלות את אתגרי החיים המודרניים.

כאשר יותר אנשים גרים על פחות שטח, נוצרים מאליהם יותר מקומות תעסוקה במרחק סביר, מתפתחים פתרונות השכלה רבים יותר (שמתאימים למשל גם לאנשים הנמצאים בקצוות הפעמון – המוכשרים יותר או החלשים יותר בכל חברה), קמים שירותי בריאות מפותחים ויעילים יותר, צצות אפשרויות תרבותיות מגוונות ועוד. מה שמאפשר את כל זאת הוא המאסה הקריטית של התושבים, פיזור ההוצאות המשותפות על פני יותר אנשים, והגיוון האנושי והתרבותי.

הוסיפו לכך את משבר התחבורה שמככב היום בכל העולם, כאשר פקקי־ענק משתרכים ליד כל מוקד תעסוקה גדול ומשמעותי, ותבינו מדוע יותר ויותר אנשים מעדיפים להידחף לדירות קטנטנות ואפילו לקפסולות קטנות בלב העיר, ולא לנסוע שעות בכל יום מהבית הפרטי עם החצר והגינה עד למקום העבודה וממנו בחזרה. זה גם כלכלי יותר (עלות החזקת שני כלי רכב פרטיים עוקפת בקלות את דמי השכירות של דירה בעיר יקרה), וגם יוצר שיפור לא מבוטל במה שאנחנו מכנים "איכות חיים" (פחות מטראז' אבל עוד זמן בכל יום עם בן הזוג והילדים, ויותר מקומות לצאת אליהם בערב).

במרחק הליכה

גם במדינת ישראל, למרות האתוס הציוני שהעלה על נס את הקיבוץ והמושב, 90 אחוזים מהאוכלוסייה גרים ביישובים עירוניים. במשרד התיירות כבר לא מפחדים לומר שהערים תל־אביב וירושלים הן מותג חזק לא פחות מהשם ישראל, ומציעים לבריטים או לגרמנים למשל לבוא לסוף־שבוע בתל־אביב, ולאו דווקא לביקור בישראל. בעולם הרחב כבר הבינו שערים טובות וחזקות משמשות עוגן כלכלי, תרבותי וחברתי למדינה כולה, ושהן תורמות לה ומעשירות אותה לפחות כמו התרומה שהן מקבלות.

בחזרה ליו"ש: בכל רחבי יהודה ושומרון גרה אוכלוסייה של כ־450 אלף ישראלים, אך בחבל הארץ הזה ישנן ארבע ערים יהודיות בלבד. וגם הן, צריך לומר, לא ממש עונות על ההגדרה האמיתית של עיר. אלה הן מודיעין־עילית (67 אלף תושבים) וביתר־עילית (52 אלף תושבים) – שתי ערים חרדיות; מעלה־אדומים (38 אלף תושבים), שמתפקדת בעיקר כשכונה מרוחקת של ירושלים עם חלומות קבועים לסיפוח אל העיר הגדולה, מה גם שהיא התפשטה לכל עבר וקשה למשל להסתדר בה בהליכה רגלית; ואריאל, "בירת השומרון", שאמנם הוכרזה כעיר לפני יותר מעשרים שנה (בשנת 1998), אבל עם 19 אלף תושבים היא נקראת עיר בעיקר מסיבות פוליטיות, אף שפרנסיה ינופפו באוניברסיטה ובהיכל תרבות. זה לא מספיק. גם קריית־ארבע, שהייתה אמורה להיות עוגן עירוני לכל יישובי הסביבה מדרום ומצפון לחברון, כוללת בסך הכול 7,000 תושבים ורחוקה מלהיות אלטרנטיבה אטרקטיבית ופתרון עירוני ליישובים הקטנים שמסביב.

כל מי שיהודה ושומרון יקרים לליבו, כל מי שסבור שאנחנו פה כדי להישאר, חייב להבין שאריאל חזקה ופורחת חיונית לכל היישובים סביבה הרבה יותר מהיאחזות על עוד גבעה כמה קילומטרים צפונה או דרומה משם. בדיוק כמו שבאר־שבע חזקה ואטרקטיבית תתרום ללהבים או למיתר פי כמה מהתרומה ששני היישובים הללו יכולים להעניק לנגב כולו.

עיר טובה וראויה מוגדרת קודם כול תכנונית, לא כמותית. עירוב השימושים ברחובות – מגורים, מסחר, תעסוקה, שטחים משותפים וציבוריים – ובעיקר המגוון האנושי של התושבים, הם תכונות שמזינות ומעצימות את היישוב ואת כל הסביבה, ומייצרות שלם העולה על סך חלקיו.

הפיכת אריאל לעיר של ממש אינה כוללת רק תוספת תושבים ודירות והקמת שכונות חדשות, אלא שינוי של כל החשיבה ועיצוב תפיסה המפנימה את המציאות הנוכחית. בימינו, החלום הבורגני על בית פרטי עם גינה הולך ומפנה את מקומו לטובת השאיפה לגור בעיר אמיתית – עיר שבה הקניות, הספרייה, בתי הספר (יותר מאופציה אחת), החוגים והחברים נמצאים במרחק של הליכה רגלית. אם זה קרה בעשרות השנים האחרונות לתל־אביב (במחיר דירה בתל־אביב אפשר די בקלות לקנות צמוד־קרקע ביישובי הסביבה), אם זה קורה היום אפילו לבירת הנגב באר־שבע (מגדלי הפאר במרכז העיר כבר מושכים אנשים מיישובי לוויין אליטיסטיים בחזרה לעיר הגדולה), אין שום סיבה שזה לא יקרה לאריאל או לקריית־ארבע.

אבל כדי שזה יקרה, הן צריכות להתחיל להתנהג כמו ערים. כדי שזה יקרה, תושבי יו"ש צריכים לדעת שגם להם יש עוגן אורבני משלהם, ולהפסיק למדוד כל יישוב לפי הזמן הנדרש להגיע ממנו לפתח־תקווה או לכפר־סבא, עם המנטרה הקבועה על כך שביום טוב הם רואים מהבית את המגדלים של תל־אביב ואת הארובות של חדרה ואשדוד.

בואו לא נתפזר

אנחנו אפילו לא קרובים לשם. תסתכלו על הפרויקטים הרבים המפתים זוגות צעירים לבוא ולגור ביו"ש. כולם מדברים על קהילה "כמוכם", על יישוב אינטימי ומשפחתי, על בית ספר אחד ואולי מתנ"ס אחד שיקומו ביישוב, ללא שום פתרונות תעסוקה, תמהיל אנושי או תחבורה ציבורית סבירה. זו בדיוק האנטי־תזה להגדרה של עיר. זה לא בהכרח רע, אבל לא סביר שזה יהיה הפתרון הכמעט יחיד שחבל ארץ שלם יציע למתעניינים.

חמישים שנה להתיישבות ביו"ש ואין בה שום עוגן עירוני ראוי לשמו, ונראה שאין גם אף אחד שמבין עד כמה זה קריטי. ברחבי יהודה ושומרון אין מרכז אמיתי שיוכל להחזיק את כל יישובי הלוויין סביבו, ואין אפילו קריאה להקים עיר כזו. בסוף 2017 דווח על הקמת עיר חדשה בשומרון, "לראשונה אחרי 20 שנה". במשרד הפנים פרסמו הודעה שעל פיה ועדה שמינה השר דרעי המליצה על הקמת "העיר החדשה" – איחוד של אלקנה, עץ־אפרים, שערי־תקווה ואורנית. מאז ההכרזה דבר לא נעשה, ובכל מקרה לא היה מדובר במשהו שדומה לעיר אמיתית.

בתחילת הדרך זה אולי עוד היה הגיוני. בקיץ 1978 קבעו הסכמי קמפ־דיוויד שישראל תציע לפלסטינים אוטונומיה ביו"ש, וממשלת ישראל – בעיקר בעידוד שר החקלאות דאז אריאל שרון – רצתה לסכל אפשרות שתקום מדינה מעבר לקו הירוק. האסטרטגיה של שרון הייתה ברורה: פיזור של כמה שיותר יישובים קטנים, שיתלכדו למעין גושים ויגנזו את חלום המדינה הפלסטינית. רק שמאז עברו ארבעים שנה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק לספור בתים ויישובים, ולהתמקד ביישוב אחד או כמה שייהפכו לעיר ואם בישראל.

בזמן שכל העולם לומד שאין תכלית ליישובים קטנים, ביו"ש עוד לא קלטו את המסר. אגב, זו גם הסיבה המרכזית לביקורת הקבועה על התקציבים הממשלתיים הגדולים המוזרמים ליישובים שמעבר לקו הירוק. כשהיישובים קטנים מדי, כאשר 450 אלף איש מתפזרים על כ־130 יישובים (פחות מ־3,500 נפשות בממוצע ליישוב), ברור שהעלויות הנדרשות לתפקוד השוטף של היישובים גבוהות בהרבה. כך זה בשומרון, כך זה ברמת הגולן, וכך גם ביישובים שעל רצועת ים המלח. זה לא קשור לימין או לשמאל, אלא למתמטיקה פשוטה. ככה זה כשצריך יותר סבסוד של הסעות, וכשפחות אנשים מתחלקים על הרבה תשתיות חיוניות ויקרות (ביוב, חשמל, תקשורת ועוד).

עכשיו רק דמיינו שאריאל הופכת לעיר שגרים בה 200 אלף איש ואישה, המייצרים תנועה וחיים של עיר עם מאסה קריטית של תושבים. והתושבים האלה מגיעים כי הם רוצים לגור בעיר חיה ושוקקת, ולא רק כי במפת הנדל"ן הקשה שמציעה ישראל – זה מה שההון העצמי שהם גירדו מחסכונות ומההורים אִפשר להם לקנות.

ובשולי הדברים, בימים שבהם אנחנו מתמודדים שוב עם חשדות מבהילים למה שמכונה "טרור יהודי", וכשרבים מבקשים להבין כיצד צומחים עשבים שוטים כאלה על גבעות השומרון, אפשר לומר בזהירות מתבקשת שההומוגניות ביישובי השומרון לא תמיד מוכיחה את עצמה. המפגשים עם אנשים שונים ועם דעות שונות הם חלק מהקסם והכוח של כל עיר.