בתחילת שנת 2025, בעודי מכהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון, התחילו להגיע אליי פניות מרבש"צים ומאנשי כיתות כוננות ביישובים שלאורך גבול מצרים. הם תיארו רחפנים כבדים שחוצים את הגדר מצד מצרים כשהם נושאים מטעני אמל"ח, בעוד הכוחות המצריים מהעבר השני אינם נוקפים אצבע. בעקבות העדויות המדאיגות קיימתי שני כנסים על הנעשה בגבול מצרים: הראשון, במרץ 2025, עם חוקרים ממכוני מחקר, והשני, ביולי 2025, עם גורמי שטח וחוקרי מודיעין גלוי עצמאיים.
שלושה חודשים לאחר הכנס השני, בדיון בוועדת החוץ והביטחון, הוצגו הנתונים הרשמיים: 896 ניסיונות הברחה ברחפנים בשלושה חודשים בלבד, לעומת 464 בתקופה המקבילה אשתקד – כמעט פי שניים. מה שאנשי השטח תיארו קיבל אישור ממערכת הביטחון, והנתונים המדאיגים מגבול מצרים התחילו לקבל מקום בשיח התקשורתי. במקביל, התגבר השיח סביב רמת מעורבותה של מצרים במודלים שונים לעזה ״ביום שאחרי״.
עוד כתבות בנושא
הקריאות, אז והיום, למסור למצרים את השליטה ברצועת עזה מעוררות בי דאגה. לפני שמפקידים בידי קהיר את הגבול הרגיש הזה, צריך לשאול שאלה פשוטה: מה עשתה מצרים עם הגבול שכבר נמצא באחריותה?
הכי מעניין
שלום לא סותר ערנות
בשיח הציבורי והביטחוני בישראל שולטת לעיתים קרובות קוטביות שגויה: מחד גיסא התייחסות להסכם השלום עם מצרים כאל תעודת ביטוח קדושה וקפואה בזמן שאסור לסכן בשום מחיר, ומאידך גיסא תפיסת מצרים כאויב מיידי שנערך לעימות חזיתי. תורת היחסים הבינלאומיים והמציאות במזרח התיכון מלמדות אותנו תובנה הפוכה: שלום דיפלומטי וערנות צבאית אינם מושגים סותרים – הם תנאי הכרחי זה לזה. הסכם שלום אינו חוק טבע; הוא מסמך משפטי המעגן חפיפת אינטרסים בזמן נתון בהיסטוריה. ואינטרסים עלולים להשתנות.
הפילוסוף ברוך שפינוזה עמד על טבען של בריתות כשהסביר כי הסכם עומד בתוקפו כל עוד נשמר הנימוק שהביא לכריתתו – החשש מנזק או התקווה לתועלת. ברגע שהסיבה בטלה, בטל גם תוקפו של ההסכם. המשמעות לגבי מצרים ברורה: יציבות השלום תלויה בהמשך החפיפה בין האינטרסים של קהיר לאלה של ישראל, ולא בחתימה עצמה.
על פניו, האינטרסים של קהיר דווקא תומכים בשלום: מצרים מקיימת קשרים חזקים עם וושינגטון – היא בעלת ברית מרכזית של ארה״ב במזרח התיכון ואחת המתווכות בהסכם הפסקת האש בעזה, שנחתם בשארם א-שייח' באוקטובר 2025. גם עסקת הגז בהיקף של כ-35 מיליארד דולר שנחתמה ב-2025, מחזקת את האינטרס המצרי בשימור ההסכם. אלא שאם הסכם תקף רק כל עוד הוא משרת את האינטרס של צדדיו – הרי שלא ההסכם ולא הכוונות של היום הם הערובה, אלא מה שכל צד יוכל לעשות ביום שהאינטרס ישתנה.
לכן השאלה איננה רק מה מצרים מתכוונת לעשות בתקופה הקרובה, אלא גם מה יהיה ביכולתה לעשות אם האינטרסים שלה ישתנו, וכיצד ישראל נערכת לתרחיש כזה.
נשיא מצרים א־סיסי | צילום: AFP
שתי דרכים שבהן הסכם מתרוקן
הסכם שלום כמעט אף פעם אינו מסתיים בחתימה על הסכם הפוך. הוא מתרוקן בשתי דרכים עיקריות: בשחיקה הדרגתית, או בטלטלה – אירוע פנימי או חיצוני שמעמיד אותו במבחן בבת אחת.
השחיקה מורכבת מצעדים נקודתיים שלכל אחד מהם יש הסבר משלו, ושיחד מרוקנים את ההסכם מתוכן בלי להפר אותו רשמית. במישור האזרחי, כמעט חמישים שנה לאחר החתימה, "השלום הקר" מעולם לא תורגם לנורמליזציה תרבותית או כלכלית רחבה. במישור הדיפלומטי, מצרים עיכבה במשך חודשים את אישור שגריר ישראל החדש, שהבקשה למינויו הוגשה באפריל 2024 – דוגמה מובהקת לשחיקה מהסוג הזה. ובמישור הצבאי השחיקה בולטת עוד יותר. הנספח הצבאי של הסכם השלום מחלק את סיני לאזורים ומגביל את היקף הכוחות המצריים ככל שמתקרבים לגבול, ובאזור הסמוך לישראל (אזור C) מותרים רק כוחות משטרה מצריים וכוחות בינלאומיים. מאז 2011 אישרה ישראל, באמצעות "מנגנון הפעילויות המוסכמות" בתיאום כוח המשקיפים הרב-לאומי, שורה של תגבורים מצריים זמניים לצורך המאבק בדאעש ובארגוני הטרור בסיני, ובנובמבר 2021 אף תוקנו הסידורים הביטחוניים באופן רשמי. כל אישור היה סביר לשעתו, אך יחד הם יצרו מציאות חדשה: היתר זמני הפך לנוכחות קבע שאיש אינו דורש להחזיר. השגריר לשעבר בקהיר, דוד גוברין, התריע על בנייה נרחבת של תשתיות צבאיות בסיני – הרחבת שדות תעופה, בונקרים, מאגרי תחמושת ודלק ומנהרות מתחת לתעלת סואץ – בעלות אופי הגנתי והתקפי כאחד, החורגות מהמוסכם בהסכם. ההסכם לא בוטל – הוא נשחק.
הטלטלה, לעומת זאת, משנה את הנסיבות בבת אחת – ומצרים כבר חוותה אותה. בשנת 2012 נבחר לנשיאות מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. מורסי הביע עמדות מורכבות כלפי הסכם השלום: בנאום השבעתו התחייב לכבד את האמנות הבינלאומיות של מצרים, אך בהמשך קשר את ההסכם לסוגיה הפלסטינית ולצורך כך, לדבריו, שישראל נדרש לכבד את התחייבויותיה כלפי הפלסטינים. ההסכם אמנם שרד את נשיאותו הקצרה, שהסתיימה בהפיכה צבאית ביולי 2013, אך במשך שנה עמד בראש מצרים מנהיג שראה בו הסכם שלא מומש במלואו. זו המהירות שבה כוונות יכולות להשתנות.
מלחמת "חרבות ברזל" הביאה טלטלה נוספת. מראשית המלחמה הבהירה קהיר כי תדחה כל ניסיון להעביר עזתים לסיני, והחשש מגל פליטים מרפיח הוביל לדיווחים כי היא שוקלת להשעות את הסכם השלום אם צה"ל ייכנס לעיר. במקביל ספגה מצרים מכה כלכלית כבדה: מתקפות החות'ים על השיט בים האדום הורידו ב-2024 את הכנסות תעלת סואץ בכ-60%, וקהיר נזקקה לחבילות סיוע והשקעות חיצוניות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים.
חיילים מצרים במעבר רפיח | צילום: גטי אימג'ס
השחיקה מלמדת שאין לחכות להפרה רשמית כדי לזהות בעיה; הטלטלה מלמדת שגם הסכם יציב יכול לשנות את פניו תוך זמן קצר. במקרה המצרי שתיהן מתרחשות במקביל. אכן, חשוב לראות שלמרות השחיקה והטלטלה מצרים מחויבת להסכם וממשיכה להצהיר כי השלום הוא הבחירה האסטרטגית שלה, אבל חשוב גם לבחון את המעשים בשטח.
מבחן המעשים: מה מצרים עושה בשטח
בגבול עזה, חלק ניכר מהאמל"ח ומחומרי הגלם של חמאס הגיע לאורך השנים דרך מנהרות תחת ציר פילדלפי, הברחות ימיות מסיני ושער צלאח א-דין, שדרכו נכנסו מאז 2018 סחורות לרצועה ללא פיקוח ישראלי אפקטיבי. הברחות בהיקף כזה, מול נוכחות צבאית מצרית קבועה, מחייבות לכל הפחות העלמת עין. מצרים אכן פעלה נגד המנהרות בין 2013 ל-2015 – אך בעיקר כשהטרור בסיני איים על משטרה שלה. וזו תובנה בסיסית: מצרים פועלת לפי האינטרס שלה, לא לפי צורכי הביטחון של ישראל.
בגבול הנגב התמונה דומה. רשתות מאורגנות משני עברי הגבול מבריחות נשק ברחפנים בהיקף שהביא את שר הביטחון להכריז בנובמבר 2025 על השטח הצמוד לגבול כשטח צבאי סגור, והנשק מגיע גם לארגוני טרור ביהודה ושומרון. כל זה קורה דווקא כשמצרים מחזיקה בסיני, לפי גורמים ישראליים, כוחות בהיקף חסר תקדים. הבעיה ככל הנראה אינה יכולת, אלא סדר עדיפויות.
עוד כתבות בנושא
במקביל נבנית בסיני תשתית צבאית. לפי גורמי ביטחון ומחקרים ישראליים, מצרים הקימה בעשור האחרון מערך החורג מצורכי המאבק בטרור: מנהרות וגשרים על פני תעלת סואץ, מאגרי דלק ותחמושת, חלקם תת-קרקעיים, מסלולים מוארכים בבסיסי אוויר וצירים לעבר הגבול. שגריר ישראל בוושינגטון הזהיר מפני בסיסים שנועדו לפעולה התקפית, וראש הממשלה ביקש מממשל טראמפ ללחוץ על קהיר לצמצם את ההתעצמות.
אמנם ההערכה היא שלמצרים אין כוונה לצאת למלחמה. אבל כוונות יכולות להשתנות בתוך שבועות, ויכולות נבנות לאורך שנים. לכן זמן ההתרעה הנדרש אינו הזמן עד שהכוונות ישתנו, אלא הזמן שייקח לישראל לבנות מענה – וזה מחייב מעקב רציף אחרי יכולות ותשתיות, ולא הסתמכות על "אין כרגע כוונה", הקונספציה שהתנפצה ב-7 באוקטובר.
גם ערבויות של צד שלישי אינן תחליף. במאי 1967, כשמצרים דרשה לפנות את כוח החירום של האו"ם מסיני, מזכ"ל האו"ם נענה באותו יום, וכעבור שלושה שבועות פרצה מלחמה. יוניפי"ל לא מנע את התחמשות חיזבאללה בדרום לבנון, ובסיני יש כוח משקיפים רב-לאומי בסיני, שהפנטגון דחף כבר ב-2020 להוציא את החיילים האמריקאים.
ערבות של צד שלישי חזקה בדיוק כמו הרצון הפוליטי של נותן הערבות ברגע המבחן.
הצבת גבולות לא גורמת לעימות אלא מונעת אותו
כל זה אינו קריאה להתייחס למצרים כאל אויב; השלום איתה הוא נכס אסטרטגי. אבל הסכם השלום לבדו אינו מגן על ביטחון ישראל; הרתעה, מודיעין ומוכנות מבצעית הם שמגינים עליו. לכן על ישראל לבחון באופן שוטף את המעשים בשטח ואת האינטרסים המשתנים של מצרים, להתנות כל תגבור מצרי בסיני במועד פקיעה ובמנגנון אימות, ולא להרחיב את מרחב השליטה של מצרים בגבולותינו – לא בעזה ולא בציר פילדלפי.
אכיפת תנאי הפירוז אינה קריאה לעימות; היא הדרך למנוע אותו. הקולות מהגבול הדרומי כבר נשמעים, והשאלה היא אם נקשיב להם בזמן.
עוד כתבות בנושא
