בג"ץ דן היום (שני) בהרכב של שלושה שופטים בעתירה עקרונית ורגישה של משפחות שכולות, לוחמים והלומי קרב, המבקשים לשנות את המדיניות בכל הנוגע להכרה בחיילים ובמילואימניקים ששמו קץ לחייהם לאחר שירותם – ולטענת משפחותיהם עשו זאת בעקבות פוסט־טראומה שנגרמה במהלך הלחימה. העתירה מופנית נגד שר הביטחון והרמטכ"ל, ויוצאת נגד מסקנות ועדת אלמוז שהוקמה בעקבות המלחמה לבחינת הסוגיה.
העותרים – מכון ירושלים לצדק ופורום יהלומי קרב – דורשים להכיר באותם לוחמים כחללי צה"ל לכל דבר ועניין, כולל קבורה צבאית מלאה, הנצחה ממלכתית והכרה במשפחותיהם כמשפחות שכולות. בעתירה נטען כי ההבחנה שעושה המדינה בין פגיעה פיזית לפגיעה נפשית היא "אפליה חסרת תקדים", וכי "פגיעת נפש אינה שונה מפגיעה פיזית ישירה".
עוד כתבות בנושא
במהלך הדיון נשמעה אמירה נחרצת מצד שופט בית המשפט העליון יחיאל כשר, שאמר כי "אין ספק שפציעה פיזית ופציעה נפשית הן אותו הדבר" – אמירה שהעותרים הגדירו כתקדימית ובעלת משמעות ציבורית ומוסרית רחבה.
הכי מעניין
עם זאת, מן הדיון עלה כי השופטים סבורים שהסמכות לשנות באופן מלא את ההכרה הקיימת נתונה בעיקר למחוקק. לפי גורמים שנכחו בדיון, השופטים הבהירו כי הדרך להכרה מלאה ושוויונית בחיילים שהתאבדו כחללי צה"ל מחייבת בראש ובראשונה תיקון חקיקה.
לפיכך, העותרים שואפים שהשופטים יציעו לכנס מחדש את ועדת אלמוז שתתקן את מסקנותיה בצורה שתביא לשוויון בהכרה של משפחת החייל ששם קץ לחייו – כולל הלוויה צבאית, מעמד של משפחה שכולה והנצחה באתרים הממלכתיים.
העתירה הוגשה בעקבות מסקנות ועדת אלמוז – ועדה שמינה ראש אגף כוח אדם בצה"ל בהוראת הרמטכ"ל ועל דעת שר הביטחון, בראשות ראש אכ"א לשעבר האלוף במיל' מוטי אלמוז. הוועדה בחנה את המענה לבני משפחותיהם של משרתי סדיר ומילואים ששמו קץ לחייהם לאחר השירות ובנסיבות שעשויות להיות קשורות לשירותם הצבאי.
אלוף במיל' מוטי אלמוז | צילום: לירון מולדובן
המדינה, בתשובתה לבג"ץ, דחתה את הטענות לאפליה וטענה כי הדין הקיים מבחין בין מי שהיה "חייל" בעת מותו לבין מי שכבר השתחרר משירות פעיל. לפי עמדת המדינה, חוק בתי קברות צבאיים וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה מעניקים זכויות רק למי שנפל במהלך שירות פעיל או כתוצאה ישירה משירותו, בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק.
עוד נטען בתגובה כי ועדת אלמוז כלל לא נועדה ליצור "מעמד חדש" של חללי צה"ל, אלא להעניק מענה ביניים למשפחות עד להכרעה בבקשות ההכרה. לפי המלצות הוועדה, במקרים שבהם קיימות "נסיבות ייחודיות" הקשורות לשירות משמעותי במלחמה, תלווה המשפחה על ידי נציג צה"ל, ובטקס האזרחי ישולבו סממנים צבאיים – בהם נוכחות מפקדים, הנחת זר והשתתפות נציגי היחידה.
עם זאת, הוועדה המליצה שלא להעניק קבורה צבאית מלאה ולא להכיר אוטומטית במשפחות כמשפחות שכולות, אלא להשאיר את ההכרעה בידי קצין התגמולים לאחר בחינת קשר סיבתי פרטני בין השירות לבין ההתאבדות.
"הבן שלי נפגע מפגז נפשי"
העותרים מתחו ביקורת חריפה על מסקנות הוועדה, וטענו כי מדובר ב"הגדרה מומצאת" ו"מעמד נחות" של "נספה בעקבות השירות" במקום הכרה כחלל צה"ל. עוד נטען כי קביעת מגבלת זמן של שנתיים בלבד להכרה בלוחמים שהתאבדו לאחר השירות מתעלמת מהאופן שבו פוסט־טראומה עלולה להתפרץ שנים לאחר הלחימה.
העותרים אף טוענים כי בפועל מדובר בעשרות רבות של לוחמים. בעתירה נכתב כי "מן המפורסמות כי מדובר בלא פחות מ־74 לוחמים ששלחו יד בנפשם בעקבות המלחמה".
במהלך הדיון נשמעו עדויות אישיות קשות מצד בני משפחות וחברים של לוחמים שהתאבדו לאחר שירותם. אבי פנקינסקי, אביו של גיל פנקינסקי ז"ל, לוחם שייטת 13 שהתאבד לאחר שירותו בנובמבר 2024, אמר לשופטים: "הבן שלי נפגע מפגז נפשי בתוך הצבא. אחרי הצבא הוא נפטר. למה זה פחות צבאי? הוא חייל צה"ל, הוא נפצע בשירות ומת לאחר השירות. יש כאן אפליה".
אמו של גיל, אולה, פנתה לשופטים בדמעות ואמרה: "הבן שלי בכל יום זיכרון לבש מדים לבנים ועמד בקבר של חייל אחר ששירת בשייטת. אצל הבן שלי אף אחד לא עומד".
גם ארי, חברו של ג'וש בון ז"ל, ששירת 748 ימי מילואים במלחמת חרבות ברזל ושם קץ לחייו בינואר האחרון, תקף את מסקנות הוועדה: "ועדת אלמוז היא פגיעה בלוחמים. הבאתי ללוויה של ג'וש יותר מ־300 חיילים והמג"ד הגיע בעצמו, כי אף אחד אחר לא הגיע. רק כאן לא מכבדים אותנו".
עו"ד גיא אקוקה ממכון ירושלים לצדק אמר לאחר הדיון כי המשפחות מצפות שבית המשפט "יוביל אמירה ערכית ומוסרית וידרוש את תיקון מסקנות ועדת אלמוז". לדבריו, "להחלטה הזאת יש משמעות גורלית עבור המשפחות השכולות והלוחמים".
נדב וירש יו"ר פורום יהלומי קרב הוסיף: "בית המשפט היום אמר באופן מוחלט כי פגיעה פיזית שווה לפגיעה נפשית. יש כאן אמירה חשובה לציבור שלם שהנפש שלו נותרה בקרב. בין השורות מדברי השופטים ניתן להבין כי יש צורך לבדוק האם יש אפליה ברמת הבדיקה בין החיילים שנהרגו לאלה שנטלו את חייהם כשכמובן האפלה קיימת. הלוחמים סובלים מפגיעה נפשית וכולם יודעים את הקשר הנסיבתי גם אם לא אומרים זאת בקול."