אם מין חייזרי היה לומד על האנושות אך ורק באמצעות מיקרו־דרמות, הוא כנראה היה מסיק שהחיים שלנו סובבים סביב רומנים סודיים ולוהטים, מחזרים מיליארדרים, ומדי פעם גם איש זאב או ערפד. יש סיבה לכך שנמנעתי עד עכשיו מלכתוב עליהן.
אופרות הסבון האלה, שכל פרק בהן נמשך פחות משתי דקות, מספקות מנות קטנות ורצופות של דופמין, שגורמות לצופים להמשיך לצפות – או לשלם – באמצעות הטריק הקלאסי של סיום מותח שמשאיר אותם מחכים לפרק הבא. מדובר למעשה בהפקת טלוויזיה שהותאמה באופן מושלם לסמארטפון ולכלכלת הקשב.
הפורמט הפך למיינסטרים בסין במהלך מגפת הקורונה, שם הוא מוכר בשם "דואנג'ו", ובשנה שעברה ההכנסות ממנו אף עקפו את הכנסות הקולנוע המקומי. עכשיו המיקרו־דרמות יוצאות לכבוש גם את שאר העולם, גם אם הייתי מעדיפה שלא.
הכי מעניין
לפי חברת המחקר Media Partners Asia, ההכנסות מהתחום מחוץ לסין צפויות להגיע השנה ל־3.6 מיליארד דולר ול־9.5 מיליארד דולר עד 2031. במקביל, מספר ההורדות העולמי של אפליקציות דרמה קצרה עבר ברבעון הראשון של השנה את רף 850 מיליון – עלייה של 140% לעומת 12 החודשים הקודמים, לפי נתונים נפרדים של Sensor Tower.
וכל הצמיחה הזאת מתרחשת אפילו בלי תוכן טוב במיוחד – לפחות אני עדיין לא נתקלתי בסדרה אחת שהייתי יכולה להמליץ עליה. רק דמיינו מה יקרה אם פתאום יגיע להיט אמיתי.
שירותי סטרימינג | צילום: AP
לא פלא שגם הוליווד רוצה עכשיו נתח מהעוגה. לפי דיווחים, אולפנים גדולים, מפוקס אנטרטיינמנט ועד וולט דיסני, בוחנים את הפורמט. אלא שדווקא הניסיון להזרים אליו כסף גדול וכוכבים מפורסמים עלול להציב אותם בעמדת נחיתות מול השליטה הסינית ההולכת וגוברת בתחום.
אי אפשר לדבר על הטרנד הזה בלי להזכיר את עלייתה ונפילתה של קוויבי. שמה, שנוצר במקור מהביטוי "Quick Bites" – ביסים מהירים – הפך מאז למילה נרדפת לכישלון יקר ומתוקשר בתעשיות הטכנולוגיה והבידור. הפלטפורמה גייסה 1.8 מיליארד דולר במטרה להביא איכות הפקה הוליוודית לסרטונים אנכיים, אך נסגרה פחות משנה לאחר השקתה ב־2020.
עד היום יש מי שמצביעים על קוויבי כהוכחה לכך שגם טרנד המיקרו־דרמות לא יחזיק מעמד. אחרים טוענים כי עיתוי ההשקה, במקביל לפרוץ מגפת הקורונה, הוא שהוביל לכישלון. זו הגנה מעט משונה, בהתחשב בכך שהסגרים דווקא סייעו לפורמט לפרוח בסין.
הלקח האמיתי הוא שאין צורך בתקציבים של מיליוני דולרים עבור תוכן שאנשים צורכים בזמן שהם גוללים בטלפון בחדר ההמתנה אצל רופא השיניים, בשירותים, או – יותר ויותר – בזמן שהם מחכים שכלי בינה מלאכותית יסיים לענות להם.
קוויבי התחילה במודל של "גדולה מכדי להיכשל". המתחרות הסיניות עשו בדיוק את ההפך: הן בנו קהלים באמצעות תקציבים צנועים וללא כוכבים, בדומה לאופן שבו צמחה כלכלת היוצרים ביוטיוב ובטיקטוק.
כיום, רוב השוק העולמי מתרכז סביב חמש חברות שמקורן בסין ושסביר להניח שמעולם לא שמעתם עליהן: ReelShort, DramaBox, DramaWave, NetShort ו־GoodShort. מאחוריהן פועלות עוד כ־300 אפליקציות קטנות יותר, לפי Media Partners Asia.
כמו בתחומים רבים הנושקים לטכנולוגיה בסין, התחרות האכזרית יצרה קצב ניסוי ושיפור מהיר במיוחד. מפיקי המיקרו־דרמות במדינה עובדים למעשה בשיטת "לירות לכל הכיוונים ולקוות שמשהו יפגע": לפי מחקר של אוניברסיטת פקין, הם מייצרים כ־3,000 הפקות חדשות מדי חודש.
ונראה שהשיטה עובדת. לפי נתוני ארגון בענף שפורסמו בשנה שעברה, משתמשים בסין מבלים באפליקציות האלה כשעתיים ביום. ברחבי העולם הגיע זמן השימוש היומי הממוצע באפריל האחרון ל־25 דקות – עלייה של 85% לעומת ינואר בשנה שעברה, לפי Sensor Tower. זמן השימוש בשירותי הסטרימינג המסורתיים, לעומת זאת, נותר כמעט ללא שינוי, סביב 35 דקות ביום.
עוד כתבות בנושא
בינה מלאכותית, אילוסטרציה | צילום: The Washington Post illustration; iStock
הנשק הסודי: בינה מלאכותית
הבינה המלאכותית מתגלה כנשק הסודי הנוסף של הענף. בעוד שבהוליווד עלייתה מעוררת לא מעט חששות, אולפני המיקרו־דרמות אימצו אותה בהתלהבות כמעט לכל שלב בתהליך – מתרגום כתוביות וכתיבת תסריטים ועד, יותר ויותר, יצירת סדרות שלמות.
בזמן שמעבדות במערב הסיטו משאבים לעולמות התכנות, מחוללי הווידאו הסיניים המבוססים על בינה מלאכותית ממשיכים להוביל במדדי ביצועים עולמיים.
חוקרי אוניברסיטת פקין העריכו כי התעשייה סיפקה בשנה שעברה יותר משני מיליון מקומות עבודה. השילוב בין אימוץ אינטנסיבי של בינה מלאכותית לבין יצירת מקומות עבודה בקצב גבוה הופך את הענף הצעיר לניסוי חי בזמן אמת בשאלה הגדולה שמעסיקה את עולם הטכנולוגיה: האם הבינה המלאכותית תאפשר ליותר אנשים ליצור ותגדיל את התעסוקה, כפי שטוענים תומכיה, או דווקא תרוקן מקצועות מתוכן ותפגע בהם – כפי שסביר שנראה לפחות בטווח הקרוב.
אבל Sora, פלטפורמת הווידאו מבוססת הבינה המלאכותית קצרת הימים של OpenAI, שניסתה להפוך למעין גרסת טיקטוק מבוססת AI, עשויה לספק אזהרה נוספת. קוויבי אולי השקיעה יותר מדי כסף בהפקה, אבל Sora הלכה רחוק מדי בכיוון ההפוך. היא אפשרה למשתמשים לייצר תוכן "ריקבון מוח" טהור, שלעיתים אפילו לא העמיד פנים שיש בו עלילה.
מפיקי מיקרו־דרמות שיסתמכו לחלוטין על בינה מלאכותית עלולים לגלות שהקהל כבר עייף מתוכן גנרי וחסר ערך. AI עובד טוב יותר ככלי בידי מספרי סיפורים מאשר כתחליף להם.
האם סין תשמור על היתרון?
גם הגישה הסינית אינה נטולת סיכונים. ככל שהאפליקציות האלה יגדלו, הן עלולות להפוך למטרה רגולטורית בדומה לטיקטוק. עד כה רבות מהן הצליחו לחמוק מתחת לרדאר של הרגולטורים – הרי כמה נזק כבר יכול להיגרם מצפיית בינג' בסדרה בשם "Duke With Benefits"?
אבל המצב עלול להשתנות אם קובעי מדיניות יתחילו לראות בתופעה כלי נוסף של עוצמה רכה סינית ואיום פוטנציאלי. בארצות הברית מתעוררת גם שאלה בנוגע לתנאי העבודה בענף, שכן רבות מההפקות הללו מעסיקות עובדים שאינם מאוגדים.
קל לפטור את כל הטרנד הזה כתוכן מטמטם מכדי לשרוד לאורך זמן. אלא שרבים – ואני ביניהם – חשבו בדיוק אותו הדבר על סרטוני הליפ־סינק של טיקטוק בראשית דרכה.
בסופו של דבר, חברות הטכנולוגיה האמריקניות נאלצו להעתיק את הנוסחה: מטא השיקה את אינסטגרם רילס, ויוטיוב יצרה את Shorts.
לטוב ולרע, כבר אי אפשר להתייחס למיקרו־דרמות כאל אופנה חולפת. הדבר היחיד שאולי מתכווץ מהר יותר מטווח הקשב שלנו הוא חלון ההזדמנויות של ארצות הברית להתחרות בתחום.
עוד כתבות בנושא
