כשכמה מהפרצופים המוכרים ביותר של הוליווד קוראים לשחרר אדם שנידון בישראל לחמישה מאסרי עולם על מעורבותו ברצח חמישה בני אדם, האינסטינקט הראשוני הוא לכעוס עליהם. על הבורות, על הניתוק, על הקלות שבה עוד עצומה פרו־פלסטינית מקבלת חתימות נוצצות.
השבוע הצטרפו יותר מ־20 שחקנים המזוהים עם סרטי מארוול וקמפיינים הוליוודיים אחרים – ובהם מארק רופאלו, בנדיקט קמברבאץ', איאן מקלן וקייט בלאנשט – לקריאה לשחרורו של מרואן ברגותי. הקמפיין הרחב יותר כבר זכה לתמיכתם של יותר מ־200 אנשי קולנוע, מוזיקה ותרבות ברחבי העולם.
"אנחנו מביעים דאגה עמוקה מהמשך כליאתו של מרואן ברגותי, מהיחס האלים כלפיו ושלילת זכויותיו בעודו במאסר", נכתב בהצהרה. החותמים קוראים לאו"ם ולממשלות בעולם לפעול למען שחרורו מהכלא הישראלי.
הכי מעניין
רק פרט אחד כמעט נעלם מהסיפור שמגיע לקהל שלהם: למה ברגותי נמצא בכלא.
ברגותי, מבכירי פת"ח ומי שעמד בראש התנזים בגדה בתקופת האינתיפאדה השנייה, הורשע בבית משפט בישראל בחמישה מעשי רצח הקשורים לשלושה פיגועים, וכן בניסיון רצח ובחברות בארגון טרור. ב־2004 נגזרו עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. הוא מצדו סירב להכיר בסמכות בית המשפט.
אפשר להתווכח על פוליטיקה, על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים ואפילו על האפשרות שברגותי ימלא בעתיד תפקיד פוליטי. אי אפשר למחוק בדרך את העובדה שהוא אסיר שהורשע ברצח.
ובכל זאת, שני עשורים אחרי הרשעתו, חלק הולך וגדל מהעולם מכיר גרסה אחרת לחלוטין שלו.
עוד כתבות בנושא
ברגותי. | צילום: איי.אף.פי
מ"מנהיג התנזים" ל"מנדלה הפלסטיני"
במשך שנים נבנה סביב ברגותי דימוי בינלאומי של אסיר פוליטי, מנהיג לאומי ואפילו "נלסון מנדלה הפלסטיני". בתוך הסיפור הזה, ההרשעות והקורבנות נדחקים לשוליים, ולעיתים נעלמים לחלוטין.
וכאן מתחיל הכישלון הישראלי. כי נרטיבים לא נוצרים מעצמם. מישהו משקיע בהם זמן, כסף, קשרים ותוכן. מישהו דואג שהשם "מרואן ברגותי" יהיה מחובר אצל קהל מערבי למילים "חופש", "זכויות" ו"אסיר פוליטי". מישהו פונה לסופרים, לזמרים ולשחקנים, בונה קמפיין ומייצר עבורם סיפור שקל לחתום עליו.
ומה עשינו אנחנו בזמן הזה? כמה אנשים בעולם יודעים את שמותיהם של קורבנות הפיגועים שבגינם הורשע? כמה ראו את תמונותיהם? כמה יודעים על פסק הדין? וכמה מהם פגשו את הסיפור הישראלי לפני שקיבלו באינסטגרם ריבוע מעוצב שקורא "Free Marwan"?
לא מדובר רק בעוד פוסט של שחקן אפשר לזלזל בעצומות של ידוענים. הרי חתימה של שחקן שמגלם גיבור־על לא משנה פסק דין ישראלי, ולא הופכת אותו למומחה לסכסוך במזרח התיכון.
אבל זו תהיה טעות. לקייט בלאנשט, מארק רופאלו ובנדיקט קמברבאץ' יש קהל של מיליונים. הם אינם רק שחקנים; עבור חלק עצום מהעולם הם הפנים שדרכן עוברים גם רעיונות, ערכים וסיפורים. כשמספיק דמויות כאלה חוזרות שוב ושוב על אותה מסגרת – ישראל כתוקפן, והפלסטיני המורשע בטרור כאסיר חירות – המסגרת הזאת מחלחלת הרבה מעבר לאינסטגרם.
לא כל גילוי אנטישמיות ברחוב נולד מפוסט של כוכב קולנוע, ולא כל החלטה מדינית נגד ישראל היא תוצאה של עצומה הוליוודית. אבל תודעה ציבורית נוצרת מאלפי פעולות קטנות כאלה. וברגע שהצד השני משקיע בהן במשך שנים ואנחנו מתעוררים רק כשהעצומה כבר חתומה – אנחנו מגיעים למערכה באיחור.
גיבורי־על כבר לא יצילו אותנו
התגובות הישראליות הרגילות מגיעות בדרך כלל אחרי שהנזק נעשה: זעם ברשת, כמה ציוצים באנגלית, אולי סרטון עם עובדות. יום או יומיים אחר כך העולם ממשיך הלאה, ואנחנו מחכים למשבר ההסברתי הבא.
זה לא מספיק. ישראל זקוקה למערך שיודע לעבוד לפני שהקמפיין הבא מתפוצץ: ליצור קשרים בתעשיית התרבות, לטפח משפיענים, לעבוד מול סוכנים ומנהלים, להפיץ חומרים בשפות שונות ולהחזיק חמ"ל שמסוגל להגיב בתוך שעות ולא בתוך ימים.
העובדה שהפנים של הוליווד נמצאות בצד השני היא לא רק כישלון שלהם, היא גם כישלון שלנו
ובעיקר, צריך להבין שהסברה היא לא כיבוי שריפות. היא מערכת יחסים ארוכת טווח עם מי שמעצבים את דעת הקהל.
אפשר להתעצבן על השחקנים שחתמו. חלקם אולי לא מכירים לעומק את הסיפור, אחרים מכירים ובכל זאת בחרו צד. אבל העובדה שיותר מ־200 אנשי תרבות יכולים להצטרף לקמפיין לשחרורו של ברגותי כאשר סיפור קורבנותיו כמעט אינו נוכח באותו מרחב, צריכה להטריד אותנו הרבה יותר מהחתימה של שחקן כזה או אחר.
גיבורי־על לא יעזרו לנו כאן. מערך הסברה שיודע לזהות את הקרב לפני שהוא מתחיל – אולי כן.
כי את הקרב על מרואן ברגותי כבר היינו אמורים לנהל לפני שנים. עכשיו, אחרי שהפנים המוכרות ביותר בהוליווד כבר נכנסו אליו, נצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להחזיר לתמונה את מה שנשמט ממנה: העובדות
עוד כתבות בנושא
